פיפ״א (ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל) עומדת בתוקף על כך שהתערבות פוליטית בכדורגל יכולה לגרור צעדים מחמירים נגד המדינה. בשנת 2008 השעתה את מדגסקר ובאותה שנה מנעה מאתיופיה להשתתף בגביע העולם של 2010, בשנת 2018 השעתה את ג׳יבריל רג׳וב ראש ההתאחדות הפלסטינית בגלל קריאות פוליטיות ואת סיירה לאון בגלל התערבות ממשלתית. אבל כולנו יודעים שכדורגל ופוליטיקה מדי פעם נפגשים ואפילו במקרים לא מעטים משתפים פעולה. די להסתכל על בית״ר ירושלים וביקורים של ביבי נתניהו במגרש לפני מערכת בחירות, או אהוד אולמרט ויוסי שריד שמנעו ירידה של בית״ר ירושלים והפועל ת״א ליגה בשנות ה-70 כדי להבין את הקשר בין ספורט ופוליטיקה. יש לא מעט מועדונים שמחוברים לזהות פוליטית, אבל הכוכב האדום בלגרד הוא לא רק מועדון שמזוהה פוליטית, אלא אישים פוליטים וגופים פוליטים ראו (ורואים) באוהדים זרוע שלהם. שוב המועדון והכדורגל היו רק תירוץ ומה שקרה מחוץ לאצטדיון הוא שגרם לחיבור החזק הזה בין כדורגל וזהות לאומית בסרביה. כדי להבין עד כמה הכוכב האדום וסרביה הם מילים נרדפות, לא רק בספורט, אלא בכל מובן של הלאומיות באשר היא. רק צריך להסתכל על ציטוט של וולאדן לוקיץ׳,נשיא המועדון בשנים 2009 עד 2012, מראיון שערך ב-2010 לעיתון סרבי (Blic 04/05/2010) ׳כשהכל הסתדר עבור הכוכב האדום, הכל הסתדר גם לסרביה. הכוכב האדום הוא מותג הספורט הגדול ביותר בסרביה, שדרכו מכיר אותנו (את הסרבים) כל העולם. להיות אוהד הכוכב האדום – זה להיות סרבי. ניסו להשמיד אותנו, לכפות עלינו מועדונים יוגוסלביים כמותג סרבי ולא הצליחו רק בגלל מיליוני אוהדי הכוכב האדום. הם לא הצליחו, כי לפגוע בכוכב האדום זה כמו לפגוע בסרביה וכולנו יודעים מה קרה לאלו שניסו לתקוף את סרביה בעבר!׳
כדי להבין את הקשר הזה, צריך להבין מי הן פלוגות האוהדים של הכוכב האדום בלגרד. אחרי מלחמת העולם הראשונה, התאחדה סרביה (שזכתה לתקופת עצמאות של כמה שנים עד מלחמת העולם הראשונה) עם שאר מדינות הבלקן כדי להקים את יוגוסלביה (סרביה, מונטנגרו, סלובניה, קרואטיה, בוסניה, מקדוניה וחלקים מהונגריה). הכוכב האדום בלגרד כמועדון נוסד בשנת 1945 לקראת סוף מלחמת העולם השנייה במקום מועדון סרבי אחר (SK Jugoslavija שהיה המועדון הסרבי הפופלרי ביותר). מההתחלה היה דיון על הסמל והשם של הקבוצה, כאשר הכוכב האדום נבחר בגלל ההקשר שלו לזהות הלאומית הסרבית. באותה תקופה איגודים מקצועיים תמכו בקבוצות והמשטרה היתה זו שעמדה מאחורי הכוכב האדום (מאחורי היריבה העירוני, פרטיזן בלגרד, עמד הצבא). מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, עלה לשלטון הדיקטטור הקומוניסט טיטו ובעוד שהצבא שתמך בפרטיזן, ייצג את המדינה היוגוסלבית, את הזהות הסרבית הלאומית ייצגה המשטרה המקומית. האוהדים של הכוכב האדום, התחלקו לכמה מחנות אשר ייוצגו באזורים שונים באצטדיון. שתי הקבוצות הגדולות היו האולטראס והשדים האדומים. האולטראס קיבלו השראה מהחוליגנים האיטלקים כולל כירואגרפיה, שירים וזיקוקים ואילו השדים האדומים קיבלו השראה מהכדורגל האנגלי והמאפיה הרוסית (גם השם נוצר בהשראת הכדורגל האנגלי ומנצ׳סטר יוניטד). הם היו מבקרים במרכז התרבות הבריטי בבלגרד כדי ללמוד על מה עשו החוליגנים הבריטים, הם נהגו ללבוש חליפות אדידס, לענוד שרשראות זהב ונעלי עור לבנות, ראו את האלימות כחלק מאהדת הכדורגל ואת עצמם כגנגסטרים. בשנת 1989, כשסרביה עוד הייתה חלק מיוגוסלביה, שם לב שר הפנים בזמנו, סלובודן מילושביץ׳ לעוצמה הלאומנית הקיימת ביצעי המראקאנה בבלגרד (כן כן על שם אצטדיון המראקאנה המפורסם בברזיל) שם מצאו לא מעט כנופיות רחוב את מקומן בין אוהדי הכוכב האדום (ולהיפך). מילושביץ׳ הבחין בתחילת התרופפות הרפובליקה של יוגוסלביה לצד הלאומניות הסרבית מבעבעת (אפילו רותחת) וראה עצמו כמנהיג העם הסרבי. לכן החליט להשתמש בקבוצות האוהדים של הכוכב האדום כדי לבצע את המהפך בסרביה. הוא מינה את ז׳ליקו רז׳נטוביץ׳, המכונה ארקאן, כדי לאחד את הכוחות באצטדיון לצבא אחד מאורגן, וכך עשה. ארקאן, שהגיע מבית עם משטר צבאי וגדל בפנימיה צבאית כל חייו, הכניס סדר ומשמעת בקרב אוהדי הכוכב האדום ותיעל את האגרסיביות והלאומנות כדי ליצור פלוגות גרילה קטנות של חיילים שהיו מוכנים לתת את דמם ואת נפשם עבור סרביה. כך הקים ארקאן את צבא האוהדים מהמסודרים ומאורגנים ביותר באירופה, תחת השם ׳דלייה׳ (Delije) שמשמעותה היא פשוט ׳גיבורים׳, שזכה גם לכינוי ׳הנמרים של ארקאן׳.
המשמעת שהכניס ארקאן כללה מחנות אימונים קשים, אימונים בנשקים קרים וחמים מסוגים שונים ולימוד של טקטיקות תקיפה. באחד הראיונות איתו, הוא סיפר כי כאשר הגיע לאצטדיון מצא מאות אוהדי כדורגל שיודעים לעשות רעש, לשתות ולהשתכר. הוא אסר עליהם לשתות, הכריח אותם להסתפר ולהתגלח על בסיס קבוע. ׳הנמרים של ארקאן׳ נודעו באלימות וביעילות שלהם והפכו למליציות מהמפחידות ביותר ביוגוסלביה. אותם הנמרים עדיין עקבו אחרי הכוכב האדום ובכל סוף שבוע היו מגיעים לאצטדיון של הכוכב האדום בלגרד כדי לדחוף ולעודד את הקבוצה וגם לקלל ולעשות קצת בלגן על הדרך. הנמרים לא היו גוף עצמאי בתוך הכוכב האדום, אלא חלק אינטגרלי מהמועדון וקיבלו משרד במשרדי המועדון עם נציגויות בשולחן ההנהלה ובחדר ההלבשה. למעשה המועדון, קיבל בידיים פתוחות את המליצייה שהקים ארקאן ואת האוהדים החוליגנים ונתן להם מקום וחסות. שנה לאחר שארקאן התחיל לבנות את הצבא שלו, התקיים משחק בין דינמו זאגרב והכוכב האדום בלגרד באצטדיון המקסימיר בזאגרב. עכשיו לכוכבית קטנה, זאגרב היא בירת קרואטיה היום ובלגרד בירת סרביה. קרואטיה וסרביה כאמור היו שתי מדינות ברפובליקה של יוגוסלביה, אבל במהלך מלחמת העולם השנייה היו אויבות וטבחו זו בזו כאשר הקראוטים ששיתפו פעולה עם הנאצים היו אחראים לרציחת מאות אלפי סרבים. העוינות בין המדינות הצליחה להתנהל באופן יחסית סביר תחת טיטו בעקבות תקנות האוסרות על גילוי לאומנות, אבל לאחר מותו ב-1980 אותה עיונות ישנה החלה לצוץ שוב.
סיימנו את הכוכבית. אותו המשחק החל עם גילוי מחאה יחסית הגיוניים שכללו שירים, נאצות וקללות. מהר מאוד אוהדי הכוכב האדום החלו לעקור שלטים מהמקום ואוהדי דינמו זאגרב החלו ליידות עליהם אבנים (לאוהדי הכוכב האדום היו את אותם שלטים שעקרו מהמקום לפני כמה דקות). מהר מאוד, עקרו שני הצדדים את הגדרות שהפרידו בין מחנות האוהדים ותוך דקות ספורות, התגרה מהיציעים התגלגלה לתוך המגרש עצמו. כאשר אחד מהשוטרים הכה אוהד של דינמו זאגרב, קפץ על השוטר שחקן זאגרב ונבחרת יוגוסלביה זבונימיר בובאן ונתן לו בעיטה עוצמתית בבטן. התגרה הזו הייתה למעשה יריית הפתיחה למאבקי העצמאות האלימים של סרביה, כשארקאן משתמש בנמרים שלו (שהגיעו מיצעי הכוכב האדום) בקרבות שונים בביילינה, בסאסינה, בבאנייה לוקה ובעוד לא מעט מקומות כחלק מהקרבות בקרואטים. בתקופת מאבקי העצמאות, היה חשוב להחזיק מליציות צבאיות ולאו דווקא צבא כדי להטיל איימה על הצד השני ולכן הנמרים היו מהגורמים המרכזיים ביותר בקרבות של סרביה להשגת עצמאות. החיבור בין הלאומיות הסרבית לאוהדי הכוכב האדום רק התחזקה ואפילו גרמה לכך שסרביה והכוכב האדום הפכו למילים נרדפות, כאשר הדלייה הם החותמת על החיבור הזה. זה היה גם תור הזהב של הקבוצה ולא רק של האוהדים. עונת 1990-91 תיזכר כעונה הגדולה ביותר של הכוכב האדום. בעונה הקודמת לקחה אליפות (אחרי הפסקה של שנה) ולכן זכתה לשחק בגביע האלופות של אירופה (ליגת האלופות של זמנו). באותה תקופה המשחקים שוחקו בסגנון גביע כשבכל סיבוב, יש משחק בית ומשחק חוץ. בסיבוב הראשון עברו את גראסהופרס משווייץ, בשני את ריינג׳רס מסקוטלנד, ברבע הגמר ניצחו את דינמו דרזדן ובחצי הגמר נפגשו עם עוד קבוצה גרמנית, באיירן מינכן, מאריות אירופה. המשחק הראשון במינכן נגמר בניצחון 2-1 של הכוכב האדום, במשחק השני הכוכב האדום נטלה את ההובלה בדקה ה-24, אבל הגרמנים הפכו את התוצאה תוך חמש דקות בין הדקות 61 ל-66. הקבוצות היו אמורות ללכת להערכה ואז בדקה ה-90, שער עצמי אוגאנטאהלר שלח את הכוכב האדום לגמר שהתרחש בבארי. בימים שלפני הגמר, הגיעו אלפי חברי הדלייה לבארי כשהם מתכוננים לתצוגת עוצמה סרבית. לפני המשחק הניפו שלטים המדגישים את הלאומנות הסרבית, שרו שירים לאומיים ובמחצית פרסו דגל סרביה ענק ביציע (עוד לפני שהייתה מדינה עצמאית עם השם הזה). המשחק עצמו הסתיים בתיקו 0-0 והכוכב האדום ניצחו בפנדלים 5-3 את מארסיי וזכו בפעם הראשונה והאחרונה בגביע אירופה לאלופות (הם המשיכו וזכו בגביע הביניבשתי). נצחון הקבוצה נתפס כהצגת עוצמה סרבית וגאווה סרבית (למרות שאחד מהשחקנים המרכזיים בקבוצה, רוברט פרוזינצ׳קי היה בכלל קרואטי והיו לא מעט נציגים מונטנגרים גם). ההצלחה של הקבוצה באותה עונה, יחד עם עלייתם של הנמרים של ארקאן עם חיבור כל קבוצות האוהדים לדלייה היו תמריץ להצלחת המאבק לעצמאות הסרבי.
בשנת 1991 פרצו מלחמות שונות ביוגוסלביה כאשר סלובניה וקראוטיה הכריזו על עצמאותן ובוסניה עשתה זאת כמה שנים אחר כך. באותה שנה, סלובדן מילושביץ׳ עלה לשלטון בסרביה, לא מעט בזכות הדלייה. כך במשך כמעט עשר שנים, התנהלו מלחמות יוגוסלביה כאשר לאט לאט מדינות מתפרקות מהרפובליקה והנמרים של ארקאן נשלחים כדי לבצע משימות מיוחדות מעבר לקווי האויב כדי לחזק את שלטונו של מילושביץ׳. על מנת לשמור ולחזק את שלטונו, מילושביץ׳ החל לדבר בשפה של רב-תרבותיות יוגוסלבית ומורשת סוציאליסטית של טיטו, כדי לנסות ולשמר את המצב הקיים. כך, השליט הסרבי שידר כי הוא רואה את עצמו כמייצג את יוגוסלביה, ולא את סרביה מה שיצר וואקום בזהות הלאומית הסרבית, שאלייה בקלות מהירה נכנס הכדורגל עם האוהדים של הכוכב האדום בלגרד והמיליציות המאורגנות של ארקאן. הזעם של הדלייה ותחושת הנקם רק הלכו ועלו ככל שהשנים נקפו כאשר בשנת 2000 התחיל להתחולל המפנה האמיתי שבו שוב אוהדי הכוכב האדום, היוו גורם משמעותי. בתחילת שנת 2000, ב-5 בינואר נרצח ארקאן בלובי של מלון קראון פלאז׳ה בבלגרד ע״י סרבי צעיר (לא ידוע קשר סיבתי לרצח, וגם הרוצח בסוף זוכה). הקשר בין האוהדים לבין מילשוביץ׳ הלך והתערער, כשהחלו לשיר ביציעים שירים כמו ׳הכוכב האדום, סרביה, לעולם לא יוגוסלביה!׳ ואולי השיא הגיע במשחק מוקדמות של ליגת האלופות ב-27 ביולי 2000 נגד טורפדו קוטאיסי מגיאוגריה. לפני המשחק הייתה תגרה בין אוהדי הכוכב האדום לבין השוטרים ובמהלך המשחק עצמו החלו האוהדים לשיר את מה שיהפוך מהר מאוד להיות ההמנון של היציעים ׳תציל כבר את סרביה ותהרוג כבר את עצמך, סלובדן!׳. המחאה הלכה והתעצמה עד שב-7 באוקטובר הכיר מילושביץ׳ בתוצאות הבחירות, התפטר ונתן למנהיג האופזיציה שזכה, וייסלב קושטוניצה. כך הדיילה, ארגון אוהדי הכוכב האדום, דחף בפעם השנייה מהפכה פוליטית בסרביה. אחרי שנה וקצת, אותו מילושביץ׳ יוסגר לבית הדין הבינלאומי בהאג ויאושם בפשעי מלחמה ורצח עם שהתרחש בקוסובו. ימי הזוהר של הכוכב האדום בלגרד בכדורגל חלפו כבר מזמן וכיום הם נאבקים מול פרטיזן בלגרד על האליפות המקומית כאשר לפרטיזן יש 8 אליפויות מאז הקמת הליגה ואילו לכוכב האדום רק 5. באירופה, הכוכב האדום חזרה לגביעי אירופה בשנים האחרונות, כשהיא משחקת כבר שנה שנייה ברציפות בשלב הבתים של ליגת האלופות ומסיימת במקום האחרון בבית. לעומת הקבוצה, הדלייה, שהם האוהדים, ממשיכים בשלהם.אמנם כבר מזמן לא היו חלק מהפיכה פוליטית במדינה ובעיקר עוסקים במחאות כאשר נעצרים ונכלאים חברי דלייה אשר רוצחים או תוקפים אוהדי כדורגל של קבוצות יריבות. בשנת 2009, נרצח אוהד טולוז ע״י חברים בדלייה, כאשר הואשמו 14 חברים ונשלחו ל-240 שנות מאסר במצטבר, החזירו אוהדי הקבוצה את הלהיט רק עם שינוי קל, ׳תציל כבר את סרביה ותהרוג כבר את עצמך בוריס טאדיץ׳!׳ (טאדיץ׳ היה ראש ממשלת סרביה בזמנו) כדי להפעיל לחץ פוליטי לשחרור העצורים (טאדיץ׳ גם היה פרו-מערבי, כך שזה לא עזר לו בקרדיט של אוהדי הכוכב האדום). הדלייה עדיין רואים את עצמם כקבוצה שמחזיקה את הגאווה הלאומנית הסרבית האורתודכסית, בטח כאשר מדובר במערב, אירופה או קבוצות להט״ביות, כמו שאפשר לראות בשלט שהונף באוגוסט 2014 במראקאנה:
אותה מיליציה שאימן ארקאן עדיין נמצאת ביציעים, בין אם כזקני השבט או בין אם כסיפורי גבורה אשר בונים את האתוס הלאומי של אוהדי הכוכב האדום. הדלייה עדיין מתגאים באלימות שלהם ובכך שאף אחד לא מתעסק איתם וכך מזהים את עצמם עם הגאווה הסרבית הלאומיתת. כמו שאחד מותיקי הדלייה אמר בראיון לעיתון הגארדיאן הבריטי: ׳אנחנו מעריכים את האנגלים שהמציאו את החוליגניות, אבל איפה אתם עכשיו? אומות אחרות כבר מזמן עקפו אתכם…׳
