׳התאהבתי בכדורגל כפי שמאוחר יותר אתאהב בנשים: בפתאומיות, באופן בלתי מוסבר, ללא ביקורת, וללא מחשבה לכאב או לשיבוש של החיים שיבוא איתו.׳
המשפט הזה מתחיל את ספרו המיתולוגי של ניק הורנבי ׳קדחת המגרש׳.
אני זוכר את הרגע שבו הפכתי להיות אוהד כדורגל, זה קרה ב-20/08/94. חודש וקצת אחרי שנחתנו בלונדון, התחילה הליגה האנגלית ובמחזור הראשון ליברפול יצאה למשחק חוץ מול קריסטל פאלאס וניצחה 6-1. אחרי שראיתי את התקציר בתכנית סיכום המחזור, Match of the Day, הבנתי שאני אוהד ליברפול. סוג של אוהד הצלחות. אילו רק ידעתי את כמות מפחי הנפש שזה עוד יגרום לי בשנות האלפיים, אז אולי הייתי מחליט לא להיות אוהד הצלחות. עוד גילוי נאות, בשנת 92 קיבלתי משחק מחשב של ליברפול (סוג של FIFA לפני שהיה FIFA שבו אפשר היה לשחק רק עם ליברפול) ובגללו הכרתי את מקמנאמן, מולבי, ג׳ונס, בארנס, ראש ועוד ועוד. החיבור לקבוצה נעשה באותו רגע בערב יום שבת ומאז הוא לא מרפה ממני. יש שנים שהוא חזק יותר, יש ימים שהוא חזק פחות, אבל הוא שם, תמיד שם.
משחק המחשב ליברפול עם איכות של שנת 1992
הבלוג הזה מנסה להבין מה גורם לחיבור החזק הזה של אוהד לקבוצה שלו. למה החיבור הזה שורד הכל והמונוגמיה הזו לא קיימת כמעט בשום מקום אחר בחייו של אוהד כדורגל. הבלוג הזה בא לספר סיפורים על מה מחבר אותנו כאוהדים וקהילות, איך אנחנו יוצרים מיתולוגיות וסמלים ומביעים את ההאהדה שלנו. הבלוג הזה בא לחקור את הדרך שבה נוצרות קהילות של אוהדים פיזיות ומדומינות, סביב אצטדיונים וסביב פוסטים ברשתות חברתיות. הבלוג הזה רוצה להתבונן בנו כאוהדי כדורגל שמשקיעים את ימי השבת שלנו, את הכסף שלנו, את הזמן שלנו, את מערכות היחסים שלנו רק כדי להיות מאוכזבים שוב ושוב.
לא נשאר אלא לתת לניק הורנבי (שוב מ׳קדחת המגרש׳) לסיים את ההקדמה ללבלוג הזה:
׳מעטים מאיתנו בחרו במועדונים שהם אוהדים, הם פשוט הוצגו בפנינו; וכך, כשהם יורדים מהליגה השנייה לשלישית, או מוכרים את השחקנים הטובים ביותר שלהם, או קונים שחקנים שאתה יודע שלא מסוגלים לשחק כדורגל, או מעיפים את הכדור בפעם השבע מאות לעבר חלוץ בגובה שני מטרים, אנחנו פשוט מקללים, הולכים בבית, דואגים למשך שבועיים ואז חוזרים למגרש כדי להיות שוב חלק מחוויית הסבל הזו.׳