Oh East London is wonderful, It's full of tits fanny and West Ham – ווסטהאם יוניטד – חלק א

זמן קריאה משוער 7 דקות זהו סיפור על האויב המושבע, איך הוא נוצר, למה נשאר ואיך הוא משפיע גם היום על יצירת הקהילה של אוהדי ווסטהאם יוניטד

זמן קריאה משוער 7 דקות

הסיפור הזה הוא סיפור בהמשכים. הוא סיפור שמספר איך נוצרת קהילה של אוהדים סביב מיתוסים, שנבנים על בסיס נרטיבים היסטוריים אמיתיים. מה שמייחד את הסיפור הזה הוא שהמסורת הזו נבנתה בעזרת שימוש בדמות ה-׳אחר׳ הקלאסי, שתמיד היה שם, ועזר לבנות את הזהות הקהילתית החיובית. זהו סיפור על חשיבות קיומו של אויב מושבע (arch nemesis) המאפשר לבנות זהות כזו, תוך הדגשת ההבדל בינך לבינו. 

הסיפור כאן הוא על קהילת אוהדי ווסטהאם יוניטד (West Ham United), ועל האופן בו נבנו הערכים והמסורות סביב הקהילה המקומית והכדורגל. חשוב להבדיל כאן בין מסורת של אוהדים לבין מסורת של קבוצה, כי פעמים רבות השניים מתבלבלים זה עם זה. האוהדים בנו לעצמם מסגרות ושיטות פעולה שונות לחלוטין, שהיו יכולות להתקיים גם ללא הכדורגל באזור, אבל הם בכ"ז קשורות אליו. כל הסיפורים כאן קשורים לקבוצות הכדורגל, אבל הם סיפורים על אנשים, חוליגנים ואוהדים, שעד היום הזה ממשיכים להיות כאלה (קצת מכל דבר או כולם ביחד, זו שאלה מעניינת). אני בטוח שאתם אומרים לעצמכם שיש עוד מיליוני סיפורים על קבוצות אוהדים, ממעמד הפועלים באנגליה, ואתם בודאי צודקים, אבל משהו בסיפור הזה מרגיש קצת שונה.

 

אוהדי ווסטהאם עם תוצאת הסיום של המשחק נגד מילוול בשנת 2004

ה-21 במרץ הוא היום הראשון של האביב בחצי הכדור הצפוני. יום שמסמל תחילתה של פריחה, ויציאה מתוך החורף הגשום והחשוך החוצה. זה יום שחוגגים בו את הלידה מחדש מלווה בהרבה התרגשות. באותו יום בשנת 2004 הייתה התרגשות רבה סביב הדן (The Den), מגרשה הביתי של מילוול. זו היתה הפעם הראשונה, מזה אחת עשרה שנים וחצי שווסטהאם מגיעה למשחק, אחרי שנים, ששתי הקבוצות שיחקו בליגות נפרדות. לקראת המשחק בדן כדי לא לקחת סיכון, נערכה המשטרה למבצע הגדול מזה שנים במגרשי הכדורגל באנגליה, עם 1,188 שוטרים במדים, ושוטרים סמויים, שחיכו לאוהדי שתי הקבוצות במגרש ומחוצה לו. בשבוע שלפני המשחק פשטה שמועה, שאוהדי מילוול יבואו להרוס את הפסל של בובי מור (Bobby Moore), כוכב עבר של ווסטהאם. אוהדי ווסטהאם עטפו את הפסל כדי להגן עליו, ודאגו שתהייה עליו שמירה כל לילה עד למשחק. 

המשחק היה מתוח מאוד ומלא אירועים: אוהדי ווסטהאם ניסו לפרוץ למגרש מספר פעמים (אם כי ללא הצלחה), תלשו את רוב הכיסאות ביציע, והשחיתו את כל תאי השירותים באצטדיון. אוהדי מילוול, מצידם, ניסו לפרוץ ליציע של אוהדי ווסטהאם, ולהכות אותם באמצעות הנשק המפורסם שלהם – ׳לבנת מילוול׳ 

(Millwall brick): נייר עיתון מגולגל ומקופל, שאפשר להכות איתו (אוהדי מילוול המציאו נשק שאפשר להכניס למגרשי הכדורגל בלי שיעצרו אותך, כיוון שאסור להכניס חפצים חדים, מקלות, בקבוקים ושאר חפצים, שיכולים לשמש כנשקים לעת מצוא).

 

לבנת מילוול

 

המשחק עצמו נגמר בניצחון הגדול ביותר, אי פעם, של מילוול על ווסטהאם: 4-1, עם גול עצמי של כריסטיאן דיילי (Christian Dailly), שני גולים של טים קייהיל (Tim Cahill) ועוד אחד של ניק צ׳דוויק (Nick Chadwick), כשבצד השני מרלון הרווד (Marlon Harewood) צימק בפנדל. אחרי המשחק עוד היו ניסיונות לקרבות רחוב, שדוכאו ע״י השוטרים. 

חמש שנים וחצי מאוחר יותר, ב-25 באוגוסט, נפגשו שתי הקבוצות שוב – הפעם באפטון פארק – למשחק בגביע הליגה האנגלי, שם ניצחה ווסטהאם 3-1 בהארכה. הניצחון לא מנע מהאוהדים של ווסטהאם לפרוץ 3 פעמים למגרש במהלך המשחק, לפצוע 20 מאוהדי מילוול, ולדקור אוהד אחד בריאה (הוא התאושש ומשתקם עד היום). 

אוהדים במשחק של ווסטהאם נגד מילוול באפטון פארק

אבל שני המשחקים האלה הם בכלל לא הסיפור – אלה הם בסך הכל שני אירועים, שהחיו מחדש את קהילת האוהדים ואת תחושת הקהילה של אוהדי ווסטהאם; ואילו אוהדי מילוול בסך הכל ״עזרו״ לחזק את תחושת הקהילה ותחושת השייכות, כשהם מקבלים על עצמם את התפקיד של זהות נגדית. 

במקרים רבים כשקבוצה מסוימת מפתחת לעצמה זהות קולקטיבית, הדבר נעשה אל מול קבוצת נגד. לא מעט שירי אוהדים, למשל, נכתבו על כך – מספיק לרפרף ברפרטואר, הלא-קצר במיוחד, של אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל, שמדגישים את השנאה שלהם למכבי ת״א, ומציבים את עצמם מולה. הזהות הנגדית שנוצרת מדגישה את תחושת הקהילתיות של האוהדים ואת החיבור בינהם. במקרים רבים, אותה זהות נגדית מאוד מאוד דומה לזהות החיובית ואז, קבוצת הזהות החיובית מנסה להדגיש את ההבדלים (המזעריים) בינה לבין קבוצת הנגד. זה בדיוק המקרה של ווסטהאם ומילוול.

לשתי הקבוצות היו התחלות מאוד דומות, שתיהן מגיעות מקהילות של צווארון כחול במזרח לונדון. שתיהן היו טבועות בקהילה מהרגע הראשון, והקהילה התגאתה בהן, והתגאתה להיות חלק מהן. במהלך השנים קרו כל מיני אירועים במזרח לונדון, משני צידי נהר התמזה. בחלק הצפוני, הסיפורים הפכו למיתולוגיות של ווסטהאם, ובדרומי של מילוול. הסיפורים האלו ייצרו מיתוסים, והמיתוסים האלו ייצרו יריבות, שגלשה אל מחוץ למגרש הכדורגל, יריבות בין זהויות, שמחזקת ומתחזקת את הזהות הקולקטיבית, של כל אחד מהצדדים. אני בטוח שחלק מכם אומרים לעצמם ׳זה ככה בכל דרבי׳, אז נכון, אבל בדרבי הזה יש הרבה יותר מכדורגל.
גם ווסטהאם וגם מילוול הן קבוצות שמזוהות, יותר מכל, עם מזרח לונדון. זהו אזור שנמצא מזרחית לעיר של לונדון (City of London), שהוא האזור המרכזי של המסחר והעסקים. מאז ומעולם  ממוקמים בו הרציפים של נמל לונדון, מה שגורם לאזור להתאפיין באוכלוסייה של פועלי נמל, פועלי ייצור וכמובן הרבה מאוד מהגרים, ביניהם יהודים, אירים ושאר מהגרים ממזרח אירופה ומאפריקה. האזור עצמו, כמו במקרים רבים בשכונות מהגרים, הפך להיות אזור צפוף מאוד מאופיין בעוני רב, אלימות ופשע, כמו בסיפור על ג׳ק המרטש הידוע לשמצה. 

 

מפת מזרח לונדון ואזור הרציפים

במזרח לונדון, על אי הכלבים (Isle of Dogs), הקים בשנת 1895 ארנולד היל את קבוצת הכדורגל של מפעל הברזל של התמזה (Thames Ironworks FC), שלמעשה ייצג את אחת מהמספנות הגדולות האחרונות  בלונדון. עד היום הסמל של ווסטהאם כולל בתוכו שני פטישים והכינוי של הקבוצה הוא ׳הפטישים׳ (The Hammers), לזכר אותם הימים. ארנולד היל היה הבעלים של המפעל, ובעצמו שיחק בקבוצת האוניברסיטה של אוקספורד, שזכתה בגביע ההתאחדות האנגלית. 

הוא פנה לאחד מעובדי המפעל, שהיה שופט בליגת הכדורגל באותה תקופה, דייב טיילור, וביקש ממנו להקים קבוצה, שתייצג את המפעל. ככל הנראה, המוטיבציה שלו הייתה כפולה. מצד אחד, היל היה אדם מאמין, וספורטאי אדוק, שהאמין שספורטיביות היא ערך עליון, שצריך לחיות על פיו. מצד שני, הוא רצה לתרום לקהילה, ולעשות משהו טוב לעובדים (וכך גם לחבר אותם למפעל), ולכן הקים את הקבוצה. כך, עד פתיחת הליגה ב-7 בספטמבר 1895, כמה חודשים בלבד ממועד ההקמה, טיילור הצליח לאסוף 50 (או 40, תלוי לאיזה מקור מאמינים) עובדים מהמפעל, שעלו למשחק הראשון (11 מתוכם, כמובן) נגד הרויאל אורדננס (Royal Ordnance, עוד אחת מהקבוצות של עובדי נמל בדרום לונדון). למשחק הגיעו 3000 צופים והוא נגמר בתיקו 1-1. 

 

סגל קבוצת Thames Ironworks FC של עונת 1985

קצת פחות משלוש שנים אחרי הקמתה, באוגוסט 1888, Thames Ironworks FC הפכה לקבוצה מקצוענית, ששיחקה בליגה הדרומית השנייה. בקיץ שבו הפכה הקבוצה למקצוענית, נעשו מספר רכישות של שחקנים כדי לחזק את הקבוצה. הראשונה מביניהן היתה של לא אחר מאשר שוער מילוול, שעבר בהעברה שנוייה במחלוקת. באותה עונה הקבוצה סיימה במקום הראשון, ועלתה למשחקי מבחן (שיטה של שני משחקים כשהקבוצה הטובה ביותר בשני המשחקים עולה ליגה). Thames Ironworks FC ניצחה במשחק הראשון, ובמשחק השני השיגה תיקו. בסופו של דבר הצטרפה למילוול בליגה הדרומית הראשונה. 

בצד השני של הנמל, היה מפעל השימורים של ג׳.ט. מורטון (J.T. Morton Canning and Preserves), שם בשנת 1885 נפגשו מספר עובדים של המפעל והחליטו להקים מועדון כדורגל. הם התכנסו בפאב שכונתי, שנקרא האיילנדרס (The Islanders), והיה ידוע בכינויו סקסטונ׳ס (Sexton's) ע״ש הבעלים, והחליטו על הקמת קבוצה של עובדי המפעל בשם Millwall Rovers. באותה פגישה הוחלט שהבן של סקסטון, שהיה אז בן 17, יהיה המזכיר הראשון של הקבוצה. המיקום להקמת הקבוצה היה מתאים בגלל אהבת הכדורגל של שוכני הפאב. המשחק הראשון של הקבוצה התקיים במרחק של חצי קילומטר בערך מהפאב. במשחק זה הובסה הקבוצה ע״י קבוצת פילברוק (Fillebrook), שכבר מזמן נעלמו עקבותיה. 

 

רציפי מילוול במזרח לונדון

בזמן ההקמה, נרשמו לא פחות מאשר 104 (!!) בעלי מניות לקבוצה כשהם חולקים ביניהם 30 מניות שונות לפי משלח היד. היו שם מנהלי בית ספר וצבאים, פקידים ובנאים, מהנדסים וחנוונים, רופאים ובוני דודים. בקיצור, מגוון מאוד רחב של אנשים ובעלי מקצועות אשר הגיעו מהשכונה ומהסביבה. מעניין לציין, שהקבוצה שיחקה במילוול רק שנה אחת. אחריה היא עברה לשחק קצת מזרחה משם, באזור שנקרא קיוביט טאון (Cubitt Town). לאחר מכןהיא חצתה את נהר התמזה דרומה. כתשע שנים אחרי שהוקמה שינתה את השם ל-Millwall Athletic, הפכה למקצוענית, והקימה את הליגה הדרומית, שם שיחקה וזכתה באליפות בשנתיים הראשונות להקמתה (1894-95 ו1895-96).

בשנת 1900, Thames Ironworks FC שינתה את שמה לווסטהאם יוניטד ובעונת 1901-2 סיימה בפעם ראשונה מעל מילוול אטלטיק. מאותה שנה הקבוצות התחילו להתחלף אחת עם השניה, כשכל פעם אחת מהן מסיימת מעל השנייה. 

כדי להבין את המקום ממנו התחילה היריבות בינהן, אפשר להשוות בין שני סיפורי ההקמה. שתי הקבוצות הוקמו באותו אזור ממש, במזרח לונדון, באזור הנמל. שתיהן הוקמו ע״י שני מפעלים גדולים באזור, ובשתיהן שיחקו שחקנים ממעמד הפועלים, שעבדו באזור. כמובן שאוהדי שתי הקבוצות התבססו על שאר העובדים במפעל, ועל משפחותיהם (לכל קבוצה היה קהל אוהדים של כ 3,000 אוהדים בכל משחק, בתחילת הדרך, שגדל לכ- 20,000, אחרי הפיכתן למקצועניות). שתי הקבוצות שיחקו על מגרשים מאולתרים בשכונות, וממש לא רחוק אחת מהשנייה. כלומר, הקהלים, שהתחילו לבנות את קהילת האוהדים, היו מאוד דומים, וכך הונחה הקרקע ליצירת זהות מנוגדת מאוד חזקה. היריבות, שבנתה את הדרבי של מזרח לונדון (או דרום לונדון באותה תקופה). ההבדל העיקרי בין הקבוצות הוא ההקשר הכלכלי של ההקמה. בעוד שמילוול קמה ע״י פועלים, שהיו גם הבעלים, ולקח לה הרבה זמן להפוך מקצוענית, Thames Ironworks FC הוקמה ע״י בעל ממון, שהשקיע כספים, וגם דאג לבסס את הקבוצה, שהפכה מהר מאוד למקצוענית. ההבדל הזה קיים עד היום. אוהדי ווסטהאם רואים באוהדי מילוול ככאלה השייכים למעמד נמוך יותר, ונחותים מהם. עד עצם היום הזה, ווסטהאם נחשבת לקבוצה הגדולה יותר והחזקה יותר באזור, מה שמשמר את הקרב על מזרח לונדון סביב הערכים, שניטעו בסוף המאה ה-19. אלההיסודות שעליהם המשיכו להיבנות סיפורים ומיתולוגיות, שעזרו לבנות את הזהות הקהילתית של אוהדי ווסטהאם יוניטד, אל מול הזהות, שהגיעה מהרציפים הסמוכים. ההמשך עוד יחשוף כיצד  מסתם יריבות, הפכו אוהדי מילוול להיות הרע המושלם בסיפור.

בחלק השני של הפוסט נמשיך לגולל את הסיפור של קהילת אוהדי ווסטהאם דרך מלחמת הכנופיות של שנות ה-60, השביתות הגדולות של שנות ה-20 ועם הרבה אלימות ורכילויות. רוצים שנודיע לכם כשהפוסט עולה? הרשמו למטה

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *