בכל יום בשנה, אם שואלים אותנו את מי אנחנו אוהדים, נאמר את מכבי או הפועל או בית"ר או אולי את יונייטד או סיטי או אולי אפילו ברצלונה, אבל אחת לכמה חודשים, כשנעצרות הליגות, ברור לכולם את מי הם אוהדים. זו יכולה להיות נבחרת ישראל או נבחרת ארגנטינה לעולים מארגנטינה, אבל זה לא משנה אם אתם הפועל או מכבי, במוקדמות אליפות אירופה, אתם ישראל. אבל לאומיות וכדורגל לא נפגשות רק בנבחרות, אלא גם בקבוצות כדורגל שמחוברות באופן חזק ללאום.
יש שיגידו שהקבוצות הערביות בישראל הן כאלה, אבל זה לא נכון, מאז ומעולם הן היו מעורבות ואפילו התחילו מתוך איגודי מכבי והפועל הציוניים (בקרוב על ההיסטוריה של האוהדים של הקבוצות הערביות בישראל). אבל מחוץ לגבולות ישראל זה קורה, לא הרבה, אבל קורה. זה יכול לקרות ביריבויות כמו סלטיק שמייצגת את הקתולים בגלזגו בסקוטלנד מול ריינג'רס שמייצגת את הפרוטסטנטים בגלזגו או ברצלונה הקטלאנית וריאל מדריד המלוכנית (ריאל = מלכותי). אבל לא מדובר בלאומניות שהיא רק ביריבות, אלא קיימות קבוצות שמגדירות את עצמן כלאומיות בלי קשר ליריבות מקומית כמו הכוכב האדום בלגרד שנחשבת סרבית בפני עצמה או פלורה טאלין שמרגע שהוקמה תפסה את עצמה כקבוצה אסטונית, גם בבריה"מ לשעבר, ויותר מזה, בתחילת דרכה שיחקו בה רק שחקנים אסטוניים, גם אם זה אומר שהרמה הייתה נמוכה יותר.
כביכול, קבוצות לאומיות שמשחקים בהן שחקנים שאינם מאותו לאום נשמע כמו סתירה, אבל למעשה זה המצב ברוב הקבוצות, אבל בהתחלה זה לא היה ככה. הרי כשהכוכב האדום בלגרד הוקמה, עוד לא היה דבר כזה זרים וכל השחקנים היו סרבים או כאשר קמה ארסנל, כל השחקנים היו מהמפעל לייצור נשק (לא רק מלונדון, עוד בפוסט אחר על איך התחילו קבוצות כדורגל), אז איך הגענו למצב בו שהסגלים של רוב הקבוצות הלאומיות הן לא לאומיים? אפשר להסתכל על הסיפורים של ברצלונה ואתלטיק בילבאו כדי לראות שני מסלולים שונים של שני מועדונים מאוד לאומיים.
ברצלונה, לא רק שלא מסתמכת על קטלאנים, אלא היא קבוצת העולם הגדול בהצהרה בעוד שבילבאו, שנמצאת בחבל הבאסקים, לא רק שמסתמכת על שחקנים באסקים, אלא גם משתדלת למנות מאמנים באסקים. מה שמפתיע, שאצל שתיהן זה התחיל אותו הדבר. גם בילבאו וגם ברצלונה הוקמו בכלל על ידי מהגרים. בילבאו הוקמה בשנת 1903, אבל היתה איחוד של שתי קבוצות שקיבלו השראה מהכדורגל הבריטי. הראשונה הוקמה בשנת 1898 ע"י סטודנטים באסקים שחזרו מלימודים באנגליה החליטו להקים מועדון שנקרא אתלטיק קלוב ואילו השניה הוקמה שנתיים אחר כך ע"י פועלי נמל. בריטיים שהתמקמו בבילבאו ונקרא בילבאו FC. חשוב לציין שהמסורת הבריטית היא שקבוצה הוקמה על בסיס מקום עבודה ולכן זה היה רק טבעי שכך תקום קבוצה. בכל מקרה, שתי הקבוצות האלה התאחדו והפכו להיות אתלטיק בילבאו בשנת 1903.
גם ברצלונה הוקמה ע"י מהגרים, או ליתר דיוק מהגר אחד, ג'ואן גאמפר (Joan Gamper). גאמפר היה יזם כדורגל שוויצרי במקור שהקים בשוויץ מספר מועדונים ושיחק בחלקם. הוא היה גם רוכב אופניים ושחקן ראגבי, בקיצור, אהב ספורט. בשנת 1899 הוא הגיע לבקר את דוד שלו שגר בברצלונה בדרכו להקים שדות כותנה באפריקה, התאהב בעיר והחליט להשאר שם. הוא התחיל לשחק כדורגל בקבוצה של הכנסייה האוונגליסטית ואז חשב לנצל את הידע שלו והלקים מועדון כדורגל בברצלונה. הוא רצה להקים בברצלונה מועדון שיקבל את כלל התרבויות וישחקו בו שחקנים ממוצאים שונים, דבר שלא מצא חן בעיני בעלים של מועדון ספורט אחד שפנה אליו, אבל אז המשיך ומצא בית לברצלונה וכך הוקמה ברצלונה ע"י קבוצה של שוויצרים, ספרדים ובריטים שעבדו בברצלונה. אגב, הצבעים של החולצה של ברצלונה ככל הנראה מבוססים על הצבעים של FC Basel או של קבוצת הראגבי של בית הספר בו למדו שניים ממקימי ברצלונה.
ברצלונה הוקמה כדי לקבל את כולם ובילבאו בתחילתה היתה מועדון של בריטים ומהגרים באסקים שחזרו מבריטניה. קצת על הכדורגל בספרד, למרות איך שזה נראה היום, הכדורגל הגיע לספרד ע"י בריטים שעבדו או עברו למדינה ולמעשה. התחרויות הראשונות היו לפי אזורים ולא ליגה מרכזית, הכל התחיל בברצלונה עם קופה מאסייה (על שם אלפונסו מאסייה שהיה הנשיא המקים של אחת הקבוצות מברצלונה). אז לברצלונה היתה ליגה קטנה ולבילבאו לא היה כלום.
בשנת 1902, יזם אחת ממקימי סוסיאדד מדריד (היום ריאל מדריד) את גביע המלך כדי שהקבוצות הספרדיות הטובות ביותר ישחקו יחד. חשוב לציין שספרד מורכבת מ-15 טריטוריות שונות עם רמות עצמאות כאלה ואחרות. הן כולן אוחדו תחת גנרל פרנקו אחרי מלחמת האזרחים הספרדית. בשנה הראשונה השתתפו רק 5 קבוצות: שתיים ממדריד, שתיים מברצלונה ואחת מבילבאו. בילבאו זכתה. הכובשים המצטיינים שלהם? וויליאם דייר ו-וולטר אוונס, לא שחקנים באסקים במיוחד… בשנה אחרי זה כבר הצטרפו עוד מועדונים ובמקביל ברצלונה הקימה ליגה משלה בברצלונה. בילבאו המשיכה להיות דומינטטית בגביע המלך וברצלונה בגביעים וליגות מקומיות.
באותן שנים, מעל ל-100 שחקנים אנגלים שיחקו בקבוצות הספרדיות עד שבשנת 1911 החלה מחאה של קבוצות ספרדיות שהתחילה אותה ריאל סוסידאד שטענה שבילבאו שיחקה עם שני שחקנים אנגלים שלא חיו בספרד לפחות שנתיים. לפי חוקי הגביע, על מנת ששחקן יוכל לשחק בו, היה עליו לחיות לפחות שנתיים בספרד, גם בברצלונה באותה שנה שיחק שחקן צרפתי שלא חי בספרד שנתיים. בעקבות הויכוח, החלה תנועה של עוד ועוד קבוצות לאסור על שחקנים שאינם ספרדים לשחק בקבוצות ספרדיות עד שהוחלט לאסור באופן רשמי משחקנים זרים לשחק בגביע המלך. כמה שנים אחר כך, האיסור בוטל וחזר החוק שמאפשר לשתף זרים בתנאים מיוחדים, אבל בילבאו לא הסתכלה אחורה.
בשנים אחר כך, ברצלונה חזרה לשתף שחקנים שאינם ספרדים וקטאלנים וחזרה להיסטוריה שלה של רב-תרבותיות שבה היא נוסדה. בילבאו לעומתה, החליטה לשמור על צביון באסקי ולא רק ספרדי. עם הזמן הצביון הזה הפך להיות מהותי לשתי הקבוצות. ברצלונה הפכה להיות אימפריה ומועדון שהוא רב תרבותי במהותו ומושך אוהדים מכל העולם, בעוד בילבאו היא מועדון קטן יחסית עם קלה אוהדים באסקי אדוק מאוד. בילבאו לא לבד, אם כי נדיר לראות מקרים כאלה. יש את אל נסיונל באקוודור או את גוודלאחרה במקסיקו או אפילו ברמודה הוגס שנותנים רק לשחקנים אקוודרים, מקסיקנים, ילדי ברמודה (בהתאמה) לשחק בקבוצותיהם.
גם הקטאלנים וגם הבאסקים נאבקים לעצמאות מספרד ואפילו בצורה אלימה, אבל הכדורגל מספר סיפור אחר לגמרי מבחינת כבוד וזהות לאומית. כאמירה אחרונה, חשוב לציין שברצלונה היתה עיר מסחר עם המון זרים היסטורית ולכן הגיוון הסתדר יחד עם הזהות הקטלאנית. מצד שני, גם בבילבאו היו לא מעט זרים, אבל שם משהו אחר קרה. מה זה אומר על לאומנות וכדורגל והאם לאומנות היא בהכרח גזענות ואי רצון לתת מקום לזר? הסיפור של בילבאו וברצלונה מספר את המורכבות בתוך הלאומנות בקרב מיעוטים והכדורגל.
