זה הוא חלק שני של הסיפור של ווסטהאם, אם לא קראת את החלק הראשון, אני ממליץ בחום להכנס לקישור הזה ולקרוא אותו קודם.
מזרח לונדון של תחילת המאה ה-20 לא הייתה המקום הכי נחמד להיות בו בעולם. ככל שבריטניה נעשתה מעצמה גדולה יותר עם מושבות מהאוקיינוס ההודי ועד הפסיפי, יותר ויותר סחורות ואנשים הגיעו לממלכה ולא מעט מהם הגיעו לבירה לונדון דרך הנמל שהיה ממוקם במזרח העיר. באזור הייתה התפוצצות אוכלוסין מההגירה בשילוב עם תשתיות לא מתאימות וביוב שנטו לקרוס, מחלות ומגפות שהתפרצו אחת לכמה שנים, המשכורות נמוכות, רעב גדול כשאחד מכל 5 ילדים מת מרעב או מחלות, האלכוהול היה אחד מהמפלטים היחידים והוביל לתופעות של חסרי בית ואלימות ברחובות.
בתנאים האלו חייו האוהדים של ווסטהאם (ושל מילוול) והצורך במקום לברוח עליו וקצת להתנתק מקשיי היום יום היה הכרחי. באותה תקופה הקבוצה והקהילה היו כמעט אחד כמו שמעיד אחד האוהדים שחי באזור באותה התקופה.
׳מה שהיה נפלא בווסטהאם ובמזרח לונדון היה תחושת הקהילה. השכנים דאגו לך. השחקנים לא הרוויחו הרבה כסף, הם היו מכניסים רק 8, 9 או 10 ליש״ט בשבוע. אז הם היו ממש אותו דבר כמו שהיינו אנחנו והמשפחות שלנו. הם גרו איתנו והיו עולים לאוטובוס או לרכבת כדי להגיע למגרש. הרבה מהשחקנים היו מקומיים.׳
(מתוך ראיון שנערך כחלק מהספר Understanding Football Hooliganism של ראמון ספאחיי)
הקהילה הייתה סביב הקבוצה והקבוצה סביב הקהילה. זו הייתה תקופה קשה עבור כולם ובמלחמת העולם הראשונה (1914-17) המצב נעשה אפילו יותר גרוע בגלל הפגזות חוזרות ונשנות על אזור הנמל שגרם לתשתיות להתדרדר עוד יותר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, המצב הכלכלי במזרח לונדון הלך והתדרדר ואיתו הגיעו מחאות ושביתות, כשהשיא היה בשנת 1926 עם השביתה הגדולה. ב-3 במאי 1926, הכריז הקונגרס של איגודי המסחר (TUC) על שביתה כללית בבריטניה בעקבות הרצון להוריד את השכר של כורי הפחם בצפון אנגליה. השביתה עוררה מהומות רבות במדינה ובין היתר, הגיעה גם לרציפים ולנמל של מזרח לונדון כחלק מהבעת סולידריות עם הכורים בצפון המדינה. כמו שאתם בוודאי זוכרים, באותו נמל עבדו הרבה מאוד אוהדים של ווסטהאם ומילוול (ווסטהאם מצפון לנהר באי הכלבים ומילוול מדרום ברצפי סארי).
השביתה הייתה אמורה לארוך חודשים, אבל בעקבות לחץ ציבורי ופעולות שונות של הממשלה שהצליחה להשתלט על המצב, השביתה הכללית הסתיימה תוך 9 ימים ב-12 במאי. אחד מהאירועים המרכזיים שגרמו לכך שהשביתה נכשלה קרו במקום לא אחר מאשר ברציפים של הנמל, ממש איפה שעבדו האוהדים שאנחנו מדברים עליהם. שם אחרי 5 ימי שביתה, הגיעו מאות פועלים שפרקו והעמיסו עשרות משאיות בסחורות שהיו תקועות בנמל ולמעשה שברו שביתה. אוהדי ווסטהאם נוטים לספר שאלה היו עובדי נמל אוהדי מילוול אשר החליטו לא להראות סולידריות ולמעשה שברו את השביתה והובילו לכשלון הסופי שלה. עד היום, שבירת השביתה הזו ע״י אוהדי מילוול נחשבת לאחד המקרים המרכזיים שמגדירים את תושבי מזרח לונדון הטובים (=אוהדי ווסטהאם) מהבוגדים (=אוהדי מילוול). ישנו אפילו דיון ארוך באחד מהפורומים של אוהדי ווסטהאם שמדבר על היריבות בין קבוצות האוהדים והמסקנה שם היא שהכל התחיל בשבירת השביתה של אוהדי מילוול. אם להסתכל במובן של בניית הזהות הקהילתית, האירוע המכונן עזר לייצר את החיץ בין מי אוהד ווסטהאם ומי לא, אם אתה עובד נמל שהפר שביתה, אז אתה בטח אוהד מילוול ואתה לא משלנו.
אבל הסיפור האמיתי הוא שככל הנראה עובדי הנמל הם לא אלו שהפרו את השביתה וכל הסיפור של שבירת שביתה הוא מיתוס שהמציאו אוהדי ווסטהאם כדי לבנות לעצמם את הזהות הנגדית והאנטי נגד ה׳אחר׳ והאויב המושבע. כמו כל מיתוס טוב הוא מתבסס על אמת. אכן הייתה שבירת שביתה, אבל היא התבצעה ע״י צעירים שהתנדבו ושוטרים שגויסו ע״י ארגון התחזוקה והאספקה (OMS). לאותם שוברי שביתה שילמו כסף כדי לפרוק ספינות שעגנו בנמל. משהו כמו 30,000 אנשים הגיעו ושברו את השביתה בנמל, דבר שללא ספק היה אחד מהגורמים המרכזיים לכישלון השביתה כמה ימים מאוחר יותר. במיתוס שיצרו אוהדי ווסטהאם, ה-30,000 הללו היו אוהדי מילוול, במציאות הם היו אנשים שהתגייסו למטרה הזו ולא היו עובדי נמל בכלל ככל הנראה. כמובן שאוהדי מילוול עבדו בנמל כמו אוהדי ווסטהאם (ברציפים שונים, אגב) אבל ככל הנראה רק 7 עובדי נמל באמת שברו שביתה ואין שום הוכחה שהם היו אוהדי מילוול. אבל זה לא מעניין אף אחד והאירוע הזה הוא אירוע מכונן ביצירת הזהות הקהילתית של אוהדי ווסטהאם והדמות הנבזית של אוהדי מילוול שבגדו במעמד הפועלים. המיתוס שנבנה סביב השביתה, עדיין עוזר לבנות את הזהות האותנטית של אוהדי ווסטהאם כבני מעמד הפועלים המייצגים את מזרח לונדון.
השביתה של 1926 היא לא הקרב היחיד של איזור מזרח לונדון שעזר לבנות את העיונות בין שני המועדונים, עוד קרב ארוך התרחש כמה עשרות שנים מאוחר יותר בשנות ה-60 כחלק מקרב כנופיות על השליטה במזרח לונדון. העוני, האלימות והפשע לא נעלמו ממזרח לונדון אחרי שנות העשרים ואחרי מלחמת העולם השנייה, החלו לצוץ כנופיות פשע באזור, אחת מהן מצפון לנהר התמזה והשנייה, איך לא, מדרום לו, בדיוק בטריטוריות המשוייכות למילוול ולווסטהאם, בגבולות דומים מאוד למפה למטה. מדרום לנהר באזור ניו קרוס (New Cross), הייתה זו כנופיית ריצ׳רדסון (Richardson) שהתחילה בחצר למכירת גרוטאות מתכת ואילו בצפון באזור ווסטהאם ואסקס (Essex) אלו היו התאומים קריי (Kray) שהיו מתאגרפים והשליטו טרור ברחובות. שתי הכנופיות והמאבק ביניהן המשיך והעצים את המאבק רב השנים בין שתי קבוצות האוהדים.
שתי הכנופיות היו שונות מאוד. הריצ׳רדסונים בדרום עסקו ברמייה וגניבה מאנשים והמדינה. הם ניהלו מערכת מאוד משומנת של העלמת כספים, דרך העברת סחורות המבוסס על אשראי שלא קיים ועל חברות קש (מודל שנקרא long firm fraud). בראש הכנופייה עמדו האחים צ׳רלי ואדי, כשצ׳רלי היה איש העסקים והאחראי על הגבייה ואדי (או "The Atom Bomb") היה אחראי על האיומים. לא מעט אנשים היו חייבים כספים לריצ׳רדסונים ואלה לא בחלו באמצעים כדי להשיג אותם. הם היו מענים אותם ללא רחמים בשיטות שונות (אני לא נכנס כאן לפרטים, אבל מוזמנים לצפות בסרט הזה כדי להכיר אותם ואת המעללים שלהם). הריצ׳רדסונים שלטו ביד רמה במשטרה ובדרום מזרח לונדון באזורים בהם גרו אוהדי מילוול וכמובן שהיו אוהדי הקבוצה בעצמם.
מהעבר השני של הנהר, שלטו התאומים קריי (רוני ורג׳י) שנולדו במזרח לונדון באזור האקני (Hackney). השניים היו ספורטאים ומתאגרפים מוצלחים והיו בדרך להיות מקצוענים, עד שנקלעו לקרב אגרופים עם שוטר שסימן את סוף קריירת האגרוף ותחילת קריירת הפשע שלהם. הכנופייה של התאומים עבדה בשיטות אחרות לריצ׳רדסונים והתבססו על שיטה שנקראת פרוטקשן תוך שהם לא מתביישים להשתמש באלימות. התאומים עבדו קשה מאוד כדי להראות כילדים טובים שתורמים ועוזרים לקהילה. הם היו מחלקים סלי מזון למשפחות קשות יום, עוזרים לקשישים וחלשים והיו מארגנים אירועי התרמה ענקיים בהשתתפות פוליטיקאים וכדורגלנים. כאן גם הגיע החיבור לקהילה ולווסטהאם. כל כדורגלן ווסטהאם שהיה נחשב מקומי, היה מתורעע עם התאומים. כוכב העבר של ווסטהאם, הארי רדנאפ סיפר בראיון ש׳פאב ה-Blind Beggar באזור היה הפאב שהלכתי אליו היה זה שבו ירה רוני קריי וג׳ורג׳ קורנוול (הערה: אחד ממקרי הרצח המפורסמים לאור יום שהתבצעו ע״י התאומים), אבל האחים קריי מעולם לא הפריעו לנו. הם עזרו לשמור על האזור בטוח וגם קשישות היו יכולות ללכת באזור בלילה בלי לחשוש.׳ (מתוך ראיון לעיתון ה׳סאן׳). התאומים מאוד אהבו את אור הזרקורים או כמו שאדי ריצ׳רדסון אמר בראיון לפני כמה שנים ׳נראה שהם ראו יותר מדי סרטי מאפייה׳.
הכנופייה של האחים ריצ׳רדסון הייתה כמעט כולה של תושבי השכונות שמזוהות עם מילוול והכנופייה של התאומים קריי הייתה כמעט כולה של תושבי השכונות המזוהות עם ווסטהאם, החיבור בין הקבוצות, האוהדים והכנופיות היה כמעט אוטומטי. שתי הכנופיות היו במאבקים על השליטה במזרח לונדון, בדיוק כמו שתי קבוצות האוהדים. המאבקים התאפיינו באלימות ואיומים, לצד מלחמות על שטח ושליטה עליו ועל תזרימי הכספים. גם הריצ׳דסונים וגם הקריי כבר מזמן נתפסו, נשפטו וישבו בכלא, אבל האוהדים שרואים בהם דמויות מייצגות של הקהילה, עדיין מגיעים למגרשים כל יום שבת.
כמו הסיפור של השביתה של 1926, המאבק בין הכנופיות לא היה קשור באופן ישיר לכדורגל ולקהילות האוהדים, אבל הוא קרה באותו זמן ובאותו מקום שבה נבנתה והתעצמה היריבות של מזרח לונדון בין ווסטהאם ומילוול. עליית הכנופיות קרתה במקביל לעליית אחת התופעות המכוערות של הכדורגל האנגלי, החוליגניזם. החוליגניזם בכדורגל האנגלי היא תופעה שהחלה במגרשים של הכדורגל האנגלי בשנות ה-60 כשקבוצות צעירים השתמשו בכדורגל והאצטדיונים כדי לשחרר כעסים תוך התקפות אלימות על אוהדים יריבים ושוטרים. במידה רבה החוליגניזם ופוסט החוליגניזם עיצבה את קהילות האוהדים והזהות סביב אצטדיוני הכדורגל באנגליה ובעולם בכלל.
העלייה של משפחות הפשע לצד החוליגניזם יצר תרבות שלמה של אלימות בין שתי הקבוצות, כשאוהדי ווסטהאם רואים את עצמם כאוהדים ברמה היותר גבוהה, כשם שהכנופייה של קריי הסתובבה עם פוליטיקאים ומועדונים. בנוסף, אוהדי ווסטהאם הסתכלו על אוהדי מילוול, כמו כנופיית ריצ׳רדסון, ככאלה אשר נמוכים להם שרק מענים ולא הולכים עד הסוף ורוצחים את הקורבנות שלהם. באנגליה של תקופת החוליגניזם, ככל שהיית אלים יותר וחסר רחמים, כך נחשבת לאוהד יותר טוב וכאן כנופיית קריי באה לשירות אוהדי ווסטהאם, כשהיא מאדירה את שמם.
לצד כל הסיפורים האלו של שנות ה-60, בווסטהאם היה גם כדורגל ואגדות כדורגל שעזרו לבנות אתוס ומסורת. אם אלו ג׳ף הרסט, חלוץ נבחרת אנגליה ווסטהאם שהבקיע שלושער בגמר גביע העולם בשנת 66 ועזר לאנגליה לזכות בגביע העולם היחיד שלה או בובי מור, הקפטן של אותה הנבחרת או מרטין פיטרס שגם כבש באותו גמר והובילו לכתיבת השיר:
I remember Wembley, (אני זוכר את וומבלי)
When West Ham beat West Germany. (כשווסטהאם ניצחה את את מערב גרמניה)
Peters one and Geoffrey three, (פיטרס כבש אחד וג׳פרי שלושה)
And Bobby got his OBE! (ובובי קיבל את תואר הכבוד שלו מהמלכה)
אלו גם הסיפורים על הגביע האנגלי שזכו בו בשנת 65 או על גביע אירופה למחזיקות גביע שזכו בו שנה אחרי כן. אבל כל אלו מתגמדים לעומת הסיפורים על השביתות ומלחמת הכנופיית. למה? כי אוהדי ווסטהאם אולי יתגאו בהישגים ובשחקני העבר, אבל מה שמרכיב את הזהות שלהם אלו מאפיינים שמחוברים לחלוטין לאתוסים שנבנו מהסיפורים שסופרו למעלה.
לקהילת האוהדים של ווסטהאם יש זהות ברורה של אוהדים שמגיעים ומייצגים את מעמד הפועלים ומזרח לונדון. הם רואים את עצמם כשייכים למעמד הפועלים האמיתי של מזרח לונדון ולא של המהגרים שמגיעים לשם כל הזמן. הם נתפסים בעיני עצמם כלאומנים ומייצגים את הממלכה האנגלית ואת האנגלים האמיתיים. אלו מאפייני זהות הרבה יותר דומיננטיים משחקן כזה או אחר או גביע כזה או אחר והם נמצאים בלב ליבה של הזהות הווסטהאמית. מה שעוד עזר לחזק את הזהות הזו, היא הניגוד האולטימטיבי לאוהדי מילוול.
כפי שכותב ספאחי (Spajii) בספרו ההיסטוריה של החוליגניזם, ׳…החוליגנים של ווסטהאם בדרך כלל תופסים את אוהדי מילוול כ'מפגרים 'ו'מטורפים מבחינה פלילית'. אוהדי ווסטהאם רואים את מזרח לונדון כ-׳ידידותי׳ ו-׳פתוח׳ יותר עבור אנשים מבחוץ, מותאם יותר לאנשים מחוץ למזרח לונדון, ואילו דרום מזרח לונדון (האיזור של מילוול) נתפס כאזור מלא רוע ומפגר תרבותית. ליתר דיוק, אוהדים חוליגנים של ווסטהאם טוענים שהם יתקפו רק חוליגנים יריבים ולא אוהדים שאינם חוליגנים ומאשימים את עמיתיהם בדרום מזרח לונדון (מילוול) בכך שהם לא עושים הבחנה כזו׳
כל הסיפורים האלו נטמעו כל כך עמוק בזהות של אוהדי ווסטהאם כשגם כשבשנת 2014 שונה הסמל של הקבוצה, ירדה טירת בולין (Boleyn Castle) ונשארו הפטישים שמסמלים את המספנה. מה שלא פחות מעניין, הוא שבסמל החדש, הופיעו שלוש אותיות על כל אחד מהפטישים, אותיות שלא היו שם קודם, TIW, שלוש אותיות שמאזכרות את המפעל הישן שעל שמו הייתה קרויה הקבוצה, Thames Ironworks.
גם בשנת 2015, כדי להוכיח נאמנות לקבוצה, השקיע אחד מהבעלים של ווסטהאם, דייוויד סאליבן, כ-3 מיליון פאונד בהפקת של סרט המספר את סיפורם של התאומים קריי, כשהוא עצמו בכלל יליד קרדיף.
אם תחילת דרכן של קהילות האוהדים היה מאוד דומה והקהילות הגיעו מאותו מעמד ואותו אזור, ככל שהשנים נקפו, הקהילה של מילוול עברה דרומה מעבר לנהר וזו של ווסטהאם צפון מזרחה, אבל ההבדל הגיאוגרפי לא הספיק כדי לייצר זהות ברורה. המעבר הגיאוגרפי וההפרדה בין שתי קבוצות האוהדים תובלה בסיפורים של שנאה שייצרו עוד ועוד עוינות בין הצדדים ובנו זהות הרבה יותר ברורה של מי הוא אוהד ווסטהאם ומי לא. אם בתחילת הדרך אוהד Thames Ironwroks FC הגיע ממעמד הפועלים ועבד במספנה, ככל שעבר הזמן, אוהד ווסטהאם (לתפיסתו) היה הסולידרי ומייצג בצורה כנה יותר את מעמד הפועלים (לפי השביתות של 1926), יותר מקבל וחלק מהקהילה (כמו התאומים קריי) ויותר אלים וחסר גבולות כשצריך (בגלל האלימות של התאומים קריי). מאפייני הזהות האלו קיימים גם היום ומתודלקים ע״י אי אלו סיפורים שצצים פה ושם.
הדמיון בין אוהדי מילוול לווסטהאם הוא אדיר גם במעמד וגם בתפיסה של שתי קבוצות האוהדים כאלימות (ככה הן נתפסות באופן כללי באנגליה), אבל אם תשאלו אוהד של ווסטהאם, ההבדל ביניהן הוא של שמיים וארץ וכל הסיפורים שהבאתי כאן הם הסיבות לכך שהזהות של אוהדי ווסטהאם התעצבה בצורה כל כך שונה ונבנתה למה שהיא היום וככל הנראה למה שתהיה בעתיד.
אם אתם רוצים לקרוא עוד על מילוול: https://islandhistory.wordpress.com/2014/05/24/millwall-fc-the-millwall-years/
http://www.millwall-history.org.uk/index.htm
אם אתם רוצים לקרוא עוד על השנים הראשונות של ווסטהאם יוניטד:
https://spartacus-educational.com/WHhistory1.htm
אם אתם רוצים ללמוד עוד על הקריי נעשו עליהם שני סרטים עליליתיים ועל הריצ׳רדסונים בדוקומנטריים האלה
אם מעניין אתכם לקרוא קצת יותר על מזרח לונדון וההיסטוריה המרתקת שלה, אני ממליץ בחום על אחד משני הבלוגים הבאים: https://www.eastlondonhistory.co.uk/ או https://islandhistory.wordpress.com/.
