למה המשחק נגד צ׳לסי הוא המשחק הכי חשוב של העונה?

בשנת 2013-14, ב27/4 הגיעה צ'לסי לאנפילד למשחק שנצחון בו היה גם חותם את האליפות של ליברפול לראשונה מזה 24 שנים. המשחק היה מאוד חד צדדי לטובת ליברפול. זו היתה עונה אדירה של הצמד סוארז את סטארידג׳ עם סטרלינג, ג'רארד, קוטיניו וחברים. בתוספת הזמן של המחצית הראשונה, מסירת רוחב מצד שמאל של סאקו נשלחה לג׳רארד שהחליק, דמבה בה קפץ על ההזדמנות וההמשך כבר מוכר לכולנו. סיטי ניצחה את קריסטל פאלאס בחוץ ואנחנו נשארנו עם האכזבה. אבל לא נקמה היא הסיבה שבגללה המשחק ביום רביעי הוא המשחק הכי חשוב של העונה.
דניאל כהנמן (זה מהפרס נובל לכלכלה) מספר בהרצאת טד על מישהו ששמע יצירה מוזיקלית מדהימה של 20 שבסופה היה רעש חריקה נוראי וזה ׳הרס לו את היצירה׳. החווייה הזאת מוכרת לכולנו כאוהדי ליברפול מאותה עונה ב-2013-14. זאת הייתה עונה ענקית עם קבוצה התקפית שהבקיעה 101 שערים באותה עונה (מאז הכי הרבה שהבקענו בעונה היה בשנה שעברה עם 89 שערים), סוארס היה מלך השערים עם 31 שערים ומקום שני היה דניאל סטארידג׳ עם 21, 52 שערים ביחד. לא היה צמד התקפי פורה כזה בפרמייר ליג מאז אנדי קול ודוויט יורק בסוף שנות התשעים (בדרך תיירי הנרי ודניס ברגקאמפ, וויין רוני וכריסטיאנו רונאלדו שיחקו יחד ולא הגיעו לכאלה מספרים). כל מה שאנחנו זוכרים מאותה עונה זו ההחלקה של ג'רארד באותו משחק שגמר את סיפור האליפות.
הסיפור של כהנמן והסיפור של עונת 2013-14 הוא מאוד פשוט. כהנמן מדבר על כך שקיימים שני ׳אני׳; ה׳אני החווה׳ וה׳אני הזוכר׳. ה׳אני החווה׳ הוא זה שנמצא בתוך החווייה ואילו ה׳אני הזוכר׳ הוא המצב התודעתי שאנחנו נשארים איתו כזיכרון לשאר החיים. במהלך משחק או עונת כדורגל ה׳אני החווה׳ פועל ונהנה מאוד או סובל מאוד מהמשחק או מהחוויה, אבל ברגע שמסתיימת החוויה, מה שנשאר זה ה׳אני הזוכר׳ שהוא זה שזוכר את החוויה. הוא זה שגורם לחוויה של היצירה להיות נוראית או של עונת 2013-14 להיות מאכזבת או למשחק נגד ווסטהאם בחוץ השנה להיות מעולה (היה משחק נוראי ממש עם החמצות ומעט מאוד בעיטות לשער) או למשחק נגד אתלטיקו בבית להיות מאכזב (שיחקנו מעולה ושלטנו נגד קבוצה חזקה מאוד).
העונה הנוכחית היא אחת הגדולות בהיסטוריה של ליברפול לצד עונת 72-3 של שאנקלי עם שיא ניצחונות הבית הרצופים (שנשבר העונה), או עונות האליפות של תחילת שנות השמונים של שאנקלי, או העונה הקודמת של קלופ, או עונת 2013-14.
נשפכו הרבה מאוד אותיות על השיאים שנשברו ועוד יכולים להישבר, על האופי ועל היכולת לנצח, על ההגנה המשוגעת, על התיאום ועל כך שלא משנה איזה שחקן מתחלף בהרכב, הסגנון נשאר. מאז שהליגה חזרה אחרי הקורונה ומאז שנסגרה האליפות, הקבוצה נראית פחות טוב (אפשר להתווכח אם זה בגלל אובדן ריכוז או שזה דווקא הלחץ של השיאים) וכרגע ה׳אני הזוכר׳ ישאר עם ההפסד המתסכל לארסנל (שהוא עוד דוגמה מעולה) ועם התיקו הנוראי נגד אברטון.
לכן המשחק נגד צ׳לסי כל כך חשוב. מעתה ועד עולם המשחק נגד צ׳לסי יזכר כמשחק האליפות שאם נפסיד אותו, הוא יחתים את ה׳אני החווה׳ של העונה המדהימה הזו ויתן ל׳אני הזוכר׳ את כל הסיבות לזכור את העונה כעוד עונה. זה צירוף מקרים ששוב זו צ'לסי שתדאג לאיך שהעונה הזו תיזכר בקרבנו כאוהדי ליברפול (אחרי 30 שנה בלי אליפות), אם כעונה הכי גדולה של ליברפול אי פעם או כעוד עונה מתוך 19 עונות האליפות בהיסטוריה. אגב, גם בעונת 2013-14 המשחק האחרון של העונה היה נגד ניוקאסל (בבית ולא בחוץ). עוד צירוף מקרים מוזר, נקווה שהעונה הזו תיזכר אחרת מאותה עונה.
עוד על איך זכרונות ומיתוסים נוצרים אצל אוהדי כדורגל