מי לא אוהב משחקי בית? זה מתחיל בהתארגנות בבית עם החולצה והצעיף. אחרי זה הנסיעה למגרש, כשלאט לאט מצטרפות עוד ועוד מכוניות עם אוהדים בצבעים הנכונים, חלקן עם צעיפים מעופפים מהחלונות, בחלקן דחוסים 5 גברים שלא ברור איך 3 מהם נכנסים במושב אחורי אחד כשכל אחד מהם לבוש בחולצה מעונה אחרת. החיפוש האינסופי אחרי חנייה ליד המגרש ובסוף מוצאים חנייה באדום לבן, שני גלגלים על המדרכה ושני גלגלים על הכביש. ההליכה למגרש שמתחילה בודדים, בודדים ודי מהר הופכת לנחיל בצבע אדום או צהוב או ירוק או כתום שקשה לזהות את הפרטים השונים בו. סיבוב האיסוף הקבוע עם החבר הקבוע שמאחר, הכניסה ברגל ימין לאצטדיון, המעבר דרך השורה הנכונה וכל המסורות שיעזרו לקבוצה לנצח. בסוף מתיישבים במקום הקבוע (או לא) והרעש של הקהל, המוזיקה והכרוז מתערבבים כשהקבוצה עולה לחימום. הקהל מתחמם ככל שהמשחק מתקרב וכששריקת הפתיחה מגיעה הטירוף כבר בשיאו.
למרות שאף פעם לא שאלתי אותם, אני די בטוח שגם השחקנים, המאמנים וכל מי שקשור לקבוצה אוהב משחקי בית. הרי מי לא אוהב לנצח? מחקרים רבים מראים שוב ושוב שבליגה ממוצעת משהו בין 45-50% מהמשחקים מסתיימים בנצחון בית, 30% בנצחונות חוץ ובין 20-25% בתיקו. כלומר, קבוצה מנצחת בממוצע פי 1.5 משחקים בבית מאשר בחוץ, נתון יוצא דופן באמינות ויציבות שלו בין מדינות, ליגות וסוגי משחקים. אבל המספרים האלו לא מראים את התמונה השלמה, כי מה קורה כשקבוצה מתחתית הטבלה פוגשת קבוצת צמרת בבית? ומה אם קבוצת הצמרת מארחת את קבוצת התחתית? האם זה אותו יתרון ביתיות? אז התשובה היא לא תמיד.
יתרון הביתיות משפיע אחרת לגמרי אם קבוצה חזקה או אם קבוצה חלשה. בניתוח נתונים של עונות 2016-2019 של הליגות האנגלית, הגרמנית והספרדית עולה תמונה מאוד ברורה. הניתוח בחן את כלל ניצחונות הבית וכלל ניצחונות החוץ ובנה יחסי כוחות לפי המרחק בין הקבוצות בטבלה בתום העונה. קבוצות שסיימו בהפרש של מעל 10 מקומות מהיריבות שלהן הוגדרו כפייבוריטיות חזקות, אלו שסיימו בין 4 ל-9 מקומות הוגדרו כפייבוריטיות וקבוצות שסיימו מקום 1 עד 3 מעל היריבות הוגדרו כפייבוריטיות צמודות. אותם קריטריונים הוגדרו לקבוצות החלשות, מעל 10 מקומות מתחת לקבוצה היריבה, אנדרדוג מובהק, בין 4 ל-9 מקומות מתחת ליריבה אנדרדוג, ובין 1-3 מקומות מתחת ליריבה, אנדרדוג צמוד. לדוגמה, אם אנחנו לוקחים את הטבלה של הליגה הספרדית בשנת 2018-19 (למטה), ברצלונה (מקום 1) תחשב לפייבוריטת חזקה במשחקים מול לאגנס (13), פייבוריטית מול קבוצה כמו בטיס (10) ולפייבוריטת צמודה במשחק נגד ולנסיה (4). מהצד השני, סלטה ויגו (17) תחשב לאנדרדוג ברור במשחק נגד ריאל מדריד (3), לאנדרדוג במשחק נגד בטיס (10) ולאנדרדוג צמוד במשחק נגד ויאדוליד (16).
אחרי שהמשחקים חולקו לפי הרמות האלו, חושב כמה קל לקבוצה להשיג ניצחון בית ביחס לניצחון חוץ וכאן התוצאות הראו שיתרון הביתיות עבור אנדרדוג שווה הרבה יותר מאשר לקבוצה פייבוריטית. למעשה לקבוצות שהוגדרו כפייבוריטיות (חזקה או לא) היה קל להשיג ניצחון בית כמו ניצחון חוץ, כלומר לא היתה משמעות לביתיות. לקבוצות שהוגדרו כפייבוריטיות צמודות היה קל פי 1.1 להשיג ניצחון בית לעומת חוץ נגד אותה קבוצה, לא משמעותי מדי. כשאנחנו מגיעים לאנדרדוגים, פתאום יתרון הביתיות מתחיל להיות משמעותי. נתחיל מההפתעה, לאנדרדוגים (4-9 מקומות מתחת) קל פי 1.28 להשיג ניצחון בית מחוץ, לא הפרש גדול מלהיות פייבוריט צמוד. לאנדרדוג צמוד לעומת זאת, קל פי 1.42 להשיג נצחון בית ביחס לניצחון חוץ ואילו יתרון הביתיות הכי משמעותי לאנדרדוגים כשהבית שווה להם כמעט 2 נצחונות חוץ, פי 1.7.
אז מה כל זה אומר? שאם אנחנו לוקחים בחשבון הפרשים בין הקבוצות בטבלה, יתרון הביתיות בעצם לא קיים לקבוצות חזקות. למה? כי לקבוצה חזקה יש סיכוי לנצח קבוצה שנמצאת 10 מקומות מתחתיה לא משנה אם המשחק נערך אצלה בבית או אצל היריבה. מצד שני, לקבוצה חלשה שנמצאת 10 מקומות ויותר מתחת לקבוצה, יש סיכוי גדול פי שתיים לנצח קבוצה חזקה בבית מאשר בחוץ. אם נחזור לדוגמה למעלה, יתרון הביתיות של סלטה ויגו מול ריאל מדריד שווה בערך פי שניים מאשר יתרון הביתיות של ברצלונה מול לאגנס. במילים אחרות, אין כמעט משמעות בין אם ברצלונה תשחק מול לאגנס בחוץ או בבית, אבל יש משמעות ענקית לעובדה שסלטה תשחק נגד ריאל מדריד בבית או בחוץ. סה״כ הגיוני, לא?
הבנו שיתרון הביתיות קיים בעיקר לקבוצות חלשות, אבל השאלה שצריכה להישאל היא מה בעצם גורם לבייתיות? אז מחקרים מדברים על שמונה סיבות להיווצרות יתרון של בייתיות השפעות הקהל, השפעות הנסיעה, היכרות עם המגרש, הטיה של שופטים, טריטוריאליות, טקטיקות מיוחדות, שינויים תקנוניים וגורמים פסיכולוגיים. אז אני כבר אחסוך לכם זמן ואעדכן אתכם שהטיות של שופטים, טקטיקה ותקנון נבדקו במחקר ונמצאו כלא ממש משפיעים על יתרון הבייתיות. אז בעצם נשארו לנו הגורמים הפסיכולוגיים, הנסיעה, ההכרות עם המגרש והסיבה שלשמה התכנסנו, הקהל.
במשחקי בית בהכרח יש יותר קהל של הקבוצה הביתית שעושה יותר רעש מקהל החוץ החוץ. במחקר מאוד מקיף שבדק את הקבוצות עם קהלי החוץ הגדולים ביותר, עלה שגם הקבוצות שהקהל שלהם מגיע הכי הרבה למשחקי חוץ, שולחות לשם בין 1,440 ל-11,166 אוהדים יותר מקבוצות שאינן מושכות קהלי חוץ גדולים ביחס לממוצע. מספרים יפים, אבל קטנים בהרבה מגודל הקהלים הביתיים האפשריים של אותן הקבוצות (יובנטוס שהיא הקבוצה המושכת ביותר קהלי חוץ עם 11,166, מושכת למשחקי בית קהלים גדולים פי 3 לפחות). אז ברור שבמשחקי בית יש יותר אוהדים של הקבוצה הביתית שדוחפים אותה, אבל איך אפשר לבדוק שהם אלו שמשפיעים יותר על התוצאה מכל אחד משמונה הסיבות למעלה? טוב ששאלתם.
נילס ואן דה ואן הלך לבדוק בדיוק את זה. מה שהוא עשה, זה להתייחס למשחקים ללא קהל ולהתייחס למשחקים של קבוצות שחולקות אצטדיון בליגות האיטלקיות. בשנת 2006-2007 שוחקו 20 משחקים ללא קהל, כדי להשוות את יתרון הביתיות בהם למשחקים שנערכו עם קהל, נלקחו משחקים רנדומלים של קבוצות שסיימו את הליגה באותו הפרש אחת מהשנייה. אם המשחק ללא קהל היה של מקום 6 מול מקום 9, אז הוא השווה למשחק של מקום 3 נגד מקום 6. מהניתוח עלה שבממוצע כמות הנקודות שהקבוצה הביתית משיגה במשחק עם קהל הוא 1.7 לעומת זאת, כמות הנקודות שהקבוצה הביתי משיגה במשחק ללא קהל הוא 1.6. כלומר 0.1 נקודה פחות כשאין קהל לעומת כשיש קהל, לא יותר מדי משמעותי.
לאחר מכן, ואן דה ואן פנה למשחקי דרבי של קבוצות שחולקות אצטדיון (מילאן ואינטר, רומא ולאציו). כאן נאספו נתונים החל מעונת 1988-89 עד 2003-2004, סה״כ 64 משחקי בית ו-64 משחקי חוץ. כדי להשוות את התוצאות בבית ובחוץ, הוא שוב לקח משחקים בית וחוץ של ארבעת הקבוצות נגד קבוצות שוות בחוזקה לאלו ששיחקו. כלומר, אם מילאן סיימו את הליגה במקום חמישי ואינטר במקום שישי, אז להשוואה נלקח משחק של קבוצות שסיימו בהפרש של מקום אחד. בניתוח הזה עלה בבירור שאין שום משמעות לבית וחוץ ואפילו באותם הדרביים קבוצת החוץ משיגה 1.42 נקודות בממוצע לעומת 1.14 נקודות שמשיגה קבוצת הבית.
הניתוח של ואן דה ואן אמור לתסכל אותנו מאוד כאוהדים, כי עולה ממנו שאין לנו שום השפעה על ההצלחה של הקבוצה שלנו לנצח בבית. מצד שני, אנחנו כאוהדים חושבים שההשפעה שלנו גדולה ביותר, אחרת למה שנקרע את הגרון שלנו במשחקים? מחקר נוסף שנעשה בדק עד כמה אוהדים חושבים שהם משפיעים על הצלחת הקבוצה שלהם במשחקי בית. האוהדים נשאלו על חמישה פרמטרים מקובלים הגורמים ליתרון ביתיות, מתוך השמונה למעלה: הכרות עם המגרש, הרצון להגן על הבית ע״י השחקים, מרחק נסיעה של קבוצת החוץ, שופטים מוטים וכמובן הקהל הביתי. באופן מובהק 59% מהאוהדים אמרו שהגורם ליתרון ביתיות הוא האוהדים עצמם. למרות שראינו שאין לנוכחות של קהל באצטדיון השפעה על יתרון הביתיות, האוהדים חושבים שהם הגורם המרכזי לו.
אז נשארנו עם הכרות עם המגרש והמרחק שקבוצת החוץ צריכה לסוע כדי להגיע למגרש כגורמות ליתרון הביתיות. נתחיל בהכרות עם המגרש. מחקר קצר שנעשה בישראל על ליגת העל בדק מה קורה לקבוצות שעוברות אצטדיון (בני יהודה, הפועל ומכבי פ״ת, הפועל ר״ג ועוד), כאשר האצטדיון החדש בהכרח יהיה לא מוכר. המחקר בדק אם יש הבדל משמעותי בין אחוז הניצחונות הביתיים לפני ואחרי המעבר ומצא שאין הבדל משמעותי בין אחוז הניצחונות הביתיים לפני ואחרי המעבר. במקרים רבים אפילו אחוז הניצחונות הביתיים עלה אחרי המעבר. מה לגבי הנסיעה? כנראה שיש כאן משהו, אבל לא בטוח. מחקרים שונים הראו השפעות שונות לכאן ולכאן על השפעת נסיעות על יתרון ביתיות גם במשחקי ליגה וגם במשחקים בינלאומיים, אבל התוצאות לא ברורות. מה שכן ברור הוא שאפשר לראות שבמשחקי דרבי, שבהם הנסיעה היא מינימאלית, יתרון הביתיות פחות בולט.
ראינו שיתרון הביתיות לא בטוח נובע מהאוהדים, משופטים מוטים, הכרות עם המגרש, טריטוריאליות או מרחק נסיעה, אז ממה הוא נובע? הרבה מחקרים הראו שוב ושוב שאלמנטים פסיכולוגים משפיעים באופן חזק מאוד על מאמנים ושחקנים במשחקי בית. מחקר מקיף ומעניין שנעשה בקרב שחקני הוקי בארה״ב בחן אספקטים פסיכולוגים ופיזיולוגים אצל שחקנים לפני משחקי בית ולפני משחקי חוץ וגילה שלפני משחקי בית רמת טוסטוסטרון בדם גבוה בהרבה מאשר במשחקי חוץ. הטסטוסטרון הוא ההורמון הגברי האחראי ליצור מסת שריר ולאפשר ביצועים ספורטיביים טובים יותר. באותו מחקר בדקו גם היבטים פסיכולוגים וגילו כי הביטחון העצמי עולה והלחץ הגופני והחרדה יורדים אצל שחקנים במשחקי בית לעומת משחקי חוץ באופן מובהק. ישנם עוד מחקרים שמראים כי גם בספורט יחידני וגם בספורט קבוצתי הביתיות מאופיינת משפיעה באופן חיובי פסיכולוגית על שחקנים. יש קשר ללא ספק בין יתרון ביתיות למאפיינים פסיכולוגיים וככל הנראה גם פיזיולוגיים.
עכשיו צריך לחזור אחורה למחקר שבו שאלו אוהדים מה מידת ההשפעה שלהם על יצירת יתרון הביתיות. באותו מחקר שאלו את האוהדים גם מה לדעתם ההשפעה והאחריות שלהם כלפי הקבוצה הביתית במשחקי בית. לפי המחקר האוהדים אמרו שההשפעה של האוהדים ניכרת בכך שהשחקנים שואפים לרצות את האוהדים במשחקי בית ולשחק כדורגל יותר אטרקטיבי. במחקר גם אפשר היה לראות שהאוהדים חושבים שככל שהקהל תומך יותר בקבוצה הקבוצה תשחק יותר טוב (93% מהמשתתפים) וככל שהקהל יהיה שקט יותר, כך הקבוצה הביתית תהיה עם פחות מוטיבציה. כלומר, לפי האוהדים יש קשר ישיר בין אופי האהדה שלהם לאיך שהשחקנים והמאמן מתפקדים במשחקי בית.
אם נעבור לצד של השחקנים, אפשר לראות את אותו הדבר. אני לא יודע אם יצא לכם לשמוע שחקן מתראיין בסוף משחק, אבל לרוב אחד הדברים הראשונים שיגיד אחרי שיאמר שזה לא רק הוא שגרם לנצחון, אלא כל הקבוצה, זה שהאוהדים היו מדהימים היום וגרמו לו להאמין או שדחפו אותו או כל דבר אחר. בתור אוהד ליברפול, אפשר ללכת להיסטוריה הלא רחוקה אחרי הניצחון הגדול 0-4 באנפילד על ברצלונה ולתמונות של כל הקבוצה שרה יחד עם האוהדים ומודה להם על ערב מלא תמיכה. לפי העדות של השחקנים, האוהדים מוסיפים להם מוטיבציה על פי העדות של האוהדים הם דוחפים את השחקנים. המוטיבציה הזו ככל הנראה מעלה את כמות הטסטוסטרון, ביטחון עצמי ומורידה את סף החרדה.
כאן כדאי לציין עוד מחקר אחד אחרון שנעשה די מזמן בשבע הליגות הסקוטיות והאנגליות הבכירות ובדק את היחס בין גודל הקהל לביתיות. במחקר עלה שבליגות הנמוכות ביותר, בהן הקהל קטן באופן קיצוני, יתרון הביתיות כמעט נעלם. בליגה האנגלית הרביעית ובליגה הסקוטית השלישית כמעט ולא היה יתרון ביתיות, 50% מהנצחונות היו שייכים לקבוצת הבית ו-50% לקבוצת החוץ. לעומת זאת, בשאר הליגות 60% ומעלה מהנצחונות היו של קבוצות הבית. הבעיה במחקר כזה שהוא משווה ליגות ברמות שונות ולא כל ליגה לעצמה. לכן הלכתי ועשיתי בדיקה בנתונים של הליגה האנגלית, הספרדית והגרמנית בשלושת העונות האחרונות (אותם נתונים שנותחו למעלה). בבדיקה השוותי בין מספר הנקודות הביתיות שקבוצה צברה במהלך העונה ביחס לכמות הצופים הממוצעת של אותה עונה ולהפתעתי גם כאן נמצא קשר ואפילו מובהק סטטיסטית (הגרף לעיונכם למטה). אז במילים אחרות, ככל שיש יותר קהל במגרש, כך הקבוצה משיגה יותר נקודות בבית. הבעיה האחרונה פה היא שלקבוצות חזקות יש אצטדיונים גדולים יותר והן נוטות לנצח יותר ולכן יש היגיון שקיים קשר בין גודל הקהל לכמות הנקודות.
אז לסיכום, מה הסיפור של יתרון הביתיות? הוא כנראה נובע בעיקר מהיבטים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים שמשפיעים על השחקנים והמאמנים להיות יותר התקפיים ולבצע פעולות ברמה גבוהה יותר. המוטיבציה של השחקנים מושפעת מאוד מהאוהדים שדוחפים אותם ובשבילם הם משחקים (אולי גם בשביל הכבוד העצמי שלהם). כמות האוהדים במגרש קשורה באופן ישיר לכמות הנקודות שקבוצה משיגה בבית שלה. אבל מצד שני, בתחילת הפוסט ראינו שהנתונים מראים שאצל קבוצות שהן פייבוריטיות כמעט אין משמעות ליתרון הביתיות והוא משמעותי לאנדרדוג (קבוצות קטנות) או במאבקים צמודים. לכן השורה התחתונה היא שקבוצות בינוניות ומטה עם קהל גדול הן אלו שמרוויחות ממשחקי הבית הרבה יותר מאשר כל קבוצה אחרת. אם אתם אוהדים קבוצת צמרת, זה לא באמת משנה אם אתם מגיעים למשחק או לא, כי הקבוצה גם ככה חזקה ולא צריכה אתכם. מצד שני, אם אתם אוהדים קבוצת תחתית, תגיעו למשחקים והקבוצה שלכם תנצח. עכשיו אם תקראו שוב את המשפט הזה ותחשבו, זה נשמע ממש הגיוני ששחקנים בקבוצות תחתית ׳צריכים׳ את האוהדים שלהם הרבה יותר מאשר שחקנים בקבוצת צמרת שככל הנראה מקבלים את המוטיבציה שלהם ממקורות חיצוניים כמו תארים או סכומי כסף גדולים יותר. התאכזבתם? אז אתם בביזנס הלא נכון, כי כולנו יודעים שלהיות אוהד כדורגל זה להיות מאוכזב 90% מהזמן ושמח 10%.
