בשנת 1983 מילאן (AC Milan) חיפשה חיזוק ושלחה כמה סקאוטים לצפות בשחקן של ווטפורד. הסקאוטים חזרו למילאנו והציעו להחתים את החלוץ לותר בליסת׳ (Luther Blissett) בסכום של מיליון פאונד, סכום לא מבוטל לאותה התקופה (שיא ההעברות באנגליה של תחילת שנות ה-80 עמד על 1.5 מיליון פאונד). בליסת׳ בילה שנה אחת נוראית במילאן שבסיומה נמכר בחזרה לווטפורד תמורת כמעט חצי מהמחיר שבו נקנה, 550 אלף פאונד. השנה של בליסת׳ במילאן זכורה בעיקר בעקבות החמצת הפנדל הראשונה שלו שעפה הכי גבוה שרק אפשר ועוד מגוון החמצות נוראיות שהזכורה ביותר היא החמצה ממרחק של מטר בדרבי של מילאנו. בליסת׳ נרשם בדברי הימים של הכדורגל כאחת ההעברות הגרועות ביותר בכדורגל העולמי בכלל ושל מילאן בפרט.
לימים סופר כי הסקאוטים של מילאן המליצו בכלל לרכוש שחקן כהה עור אחר שנולד גם הוא בג׳מייקה, ג׳ון בארנס. אותו ג׳ון בארנס שמאוחר יותר הגיע לליברפול בה היה בורג מרכזי בקבוצה שלקחה שתי אליפויות בשנות ה-80 ושיחק כמעט 80 משחקים בנבחרת אנגליה. טעות שעלתה למילאן לא מעט כסף וללותר בליסת׳ בלא מעט כבוד.
כך נזכרת הסיפור של לותר בליסת׳ בכדורגל הבינלאומי ועולם ההעברות. הזיכרון נצרב בתודעה עד כדי כך שלאחר מכן קמה קבוצת אנרכיסטים באיטליה שכינתה את עצמה לותר בליסת׳. ההשערות אומרות שהקבוצה בחרה בשם הזה בגלל היותו של בליסת׳ הסחת דעת מהעניין העיקרי, אבל הדבר לא ממש ברור. הזיכרון של אירועים משמעותיים או שחקן כזה או אחר הוא חלק בלתי נפרד מהמסורת סביב קבוצות כדורגל ואוהדי הכדורגל. אבל איך נוצר ומתעצב זכרון כזה ומה החלק שלנו האוהדים בכל הסיפור הזה?
אחד הדברים החשובים ביצירת קהילה הוא הנרטיב שסביבו היא מתאחדת, הוא עובר מדור של לדור, כל מי שחלק מהקהילה מכיר אותו והוא מאפשר לשמור על קונצנזוס מסוים. אותם נרטיבים או סיפורים עוברים ומשתנים במהלך השנים, אבל הם שומרים על ציביון ברור ומייצרים סמלים שמחברים אותנו. קחו לדוגמה את הסיפור של הרב אברמיקו שהיה הרב הראשי של קבוצת מכבי יפו (לימים מכבי ׳קביליו׳ יפו). הרב היה רב הקהילה והיה דמות משמעותית בפסקי ההלכה שלו, הטקסים המתובלים שלו והצבעוניות שלו באופן כללי. אבל אם תשאלו את אוהדי מכבי יפו, אז הסיפור שהתקבע במסורת הוא זה של הרב שהיה מגיע כל שבת עם טוסטוס למגרש כדי לראות את הקבוצה. כך נוצרה מסורת סביב הנרטיב שעבר מדור לדור ומחזק את הזהות של אוהדי מכבי יפו, כי מי לא מכיר את הסיפור על הרב אברמיקו?
הזכרונות האלו שיוצרים נרטיב יכולים להיות קשורים לאוהדים של הקבוצה, לשחקן, לאצטדיון, למשחק או לכל דבר אחר. הזכרון של קהילת האוהדים הוא מה שנקרא זיכרון קולקטיבי, הוא התארגנות של אירועים בעבר שלא נחוו על ידי האדם באופן אישי והוא נזקק למתווכים שונים על מנת להשתמר. המתווכים יכולים להיות אנשים מבוגרים או מובילי דעה, גופים ממשלתיים, מוזיאונים, תקשורת או כל דבר אחר. הזכרון הקולקטיבי מתעצב מהמון זכרונות אישיים של אנשים אשר משתמרים לאורך זמן ועוברים מפה לאוזן. אבל מה נשאר והופך לזכרון?
בעולם הפסיכולוגיה יש מונח שנקרא זכרון נורת הבזק. נורת הבזק הוא תרגום עברי (די בינוני) למה שהוא פלאש של מצלמה. זכרונות הבזק הם בעצם זכרונות סביב מאורע נקודתי משמעותי שבעצם לא נחווה על ידינו באופן ישיר. הרבה פעמים כשקורה מאורע משמעותי אנחנו זוכרים איפה היינו באותו יום, מה עשינו או כל מיני פרטים אחרים. תחשבו רגע בראש על הפעם האחרונה שהקבוצה שלכם ניצחה משחק משמעותי, ירדה ליגה, לקחה גביע או כל דבר אחר. אני מוכן להתערב איתכם שאתם יודעים לספר לי בדיוק מה עשיתם, איפה הייתם ועם מי דיברתם ראשון. זה בדיוק היופי של זכרונות הבזק, אנחנו יוצרים לעצמנו זכרון סביב משהו שלא קרה לנו וכך אנחנו זוכרים את המאורע המכונן ביחס אלינו. זו אחת מהדרכים שבהם נבנים הסיפורים שבונים את הנרטיב של הקבוצה.
הבעיה עם הזכרון שלנו הוא שהוא לא נקי מטעויות וזה ממש לא באשמתנו. אליזבת לופטוס שחקרה איך נבנה הזכרון שלנו, מדברת על זה שהזכרון שלנו הוא כמו עמוד ויקיפדיה. מה זה אומר? אחרי שקורה לנו משהו או שאנחנו בונים זכרון בזק, הזכרון לא נשאר סטטי. ככל שהזמן עובר, כל מיני דברים שקורים לנו, שאנחנו שומעים, שאנחנו קוראים וידע חדש שאנחנו צוברים מלכלך את הזכרון שלנו עד שבסופו של דבר מה שאנחנו זוכרים הוא לא מה שבאמת קרה. מחקר גדול מאוד שנעשה על זכרונות בזק סביב ה-11 בספטמבר (אסון התאומים), מצא שבמרחק של 10 שנים מהאירוע, אנשים משנים 70% מהפרטים מהתיאור שלהם את עצמם ואת האירוע ביחס לתיאור שלהם ושל האירוע בסמוך ל-11 בספטמבר. מה זה אומר? שכאשר נבנים סיפורים סביב משחק מיתולגי או שחקן כזה או אחר או סיפור גבורה של אוהד, כנראה ש-70% ממנו לא באמת תואם למציאות.
דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה בכלל מדבר על ההבדל בין ה׳אני הזוכר׳ ל׳אני החווה׳. ה׳אני החווה׳ הוא זה שנמצא בתוך החווייה ואילו ה׳אני הזוכר׳ הוא המצב התודעתי שאנחנו נשארים איתו כזכרון לשאר החיים. עכשיו תנסו להיזכר במשחק מטורף של הקבוצה שלכם שבו היא הובילה בשער ושיחקה מעולה עד הדקה ה-90 ואז ספגה וסיימה בתיקו. מבחינת ה׳אני הזוכר׳ שלכם הזכרון כאן הוא מאכזב ומתסכל כי האירוע שקרה בסוף המשחק הוא מה שאתם זוכרים. לעומת זאת, מבחינת ה׳אני החווה׳ שלכם, אתם נהנתם במשך 90 דקות ממשחק שבו הקבוצה שלכם הייתה דומיננטית ונתנה משחק מדהים. כלומר נהנתם 90 דקות וסבלתם 4 דקות (בקירוב 96% הנאה, 4% סבל), אבל ה׳אני הזוכר׳ זוכר את ה-4 דקות האלו ולא את ה-90 דקות הנפלאות. כמובן שזה עובד גם להיפך, אם הקבוצה שלכם משחקת 90 דקות זוועה, אבל מנצחת בדקה ה-95, הזכרון שלכם מהמשחק יהיה חיובי, למרות שסבלתם במשך 94 דקות ו-59 שניות.
אז מה כל זה אומר לנו בעצם על איך נולדות אגדות כדורגל ואיך נבנים לנו נרטיבים סביב הקבוצה והמועדון? כנראה שכל מיתוס או אגדה מעוגנת במציאות כלשהי שקרתה למישהו או שמישהו היה נוכח בה (זכרון הבזק) ואז הכל התחיל להתערבב. בגלל שבכדורגל אנחנו לא חווים חוויות בצורה ישירה, אלו השחקנים שמשחקים, השופטים ששורקים והמאמנים שצועקים, רוב הזיכרונות שלנו הם זכרונות הבזק שנוטים יותר להתלכלך. אם נוסיף לזה את העבודה שככל שהטכנולוגיה מתפתחת, יש יותר אוהדי כורסא מאשר אוהדים במגרש, הזכרון בסיכון יותר גבוה להתלכלך מחוויות של אחרים.
בנוסף, מה שהאדם שהיה נוכח זוכר, הוא בדרך כלל הדבר האחרון שקרה (הגול בדקה ה-90, האליפות שפוספסה במשחק האחרון, הכישלון בגביע, הפספוס בדרבי וכן הלאה). כלומר, הזיכרון הקולקטיבי נבנה מה׳אני הזוכר׳ של הרבה אנשים שנכחו באירוע או חוו אותו מרחוק ואז הוא התחיל להתלכלך מהרבה סיפורים והרבה דברים שקרו אחר כך וממנו נוצרה המיתולוגיה והמסורת של הקבוצה סביב שחקנים, משחקים ועוד אירועים. אפשר לדבר על המון דוגמאות כמו משחק השרוכים המפורסם עבור אוהדי הפועל ת״א, יד האלוהים של מראדונה עבור אוהדי אנגליה או ארגנטינה, או אפילו נס ז׳לגיריס של מכבי ת״א בכדורסל. אבל בתכלס, זה לא משנה עד כמה הזכרון דומה למה שהיה שם ועד כמה אנשים שאומרים שהיו במגרש ממש באותו רגע שרביבו הבקיע את הגול ההוא נגד אוסטריה, מה שחשוב זה שככה נוצרים מיתוסים וככה מתחזקת הקהילה. אותם זכרונות מתחזקים עוד יותר כשהם נשענים על מה שנקרא במחקר, אתרי העלאת זכרונות (Sites of memory) שהם על מיני סמלים לציין את הזכרון ולשמר אותו. אלו יכולים להיות לדוגמה אצטדיון, דמויות, אירועי הנצחה, טקס אישי או קבוצתי וכן הלאה.
אז מה קרה ללותר בליסת׳ המסכן? אחרי שנה נוראית במילאן, הוא חזר לווטפורד ושם הפך לשיאן ההופעות (503) ושיאן הכיבושים (186 שערים) של ווטפורד בכל הזמנים. אבל מה שזוכרים מהקריירה המופלאה שלו היא השנה הזו במילאן בה החמיץ בלי סוף, לא השתלב ובכלל הוחתם בטעות במקום ג׳ון בארנס. ה׳אני הזוכר׳ של אוהדי הכדורגל זוכר את החלקים המכוננים בשנה הזו ולא את הקריירה השלמה של בליסת׳. הוא זוכר את הרגעים המביכים והאנקדוטות שקרו באותה שנה ומחבר אותן לכדי זכרון שהשתרש בזכרון הקולקטיבי של אוהדי הכדורגל והתלכלך בדרך. עד כמה התלכלך? מילאן החתימו את בליסת׳ בכוונה. באותה תקופה הם בדיוק עלו ליגה וחיפשו חלוץ מטרה וכובש מחונן ולא שחקן כנף כמו בארנס. כמו הרבה החתמות של מילאן, ההחתמה לא הצליחה והייתה בזבוז של כסף. מה שזכור להרבה אוהדים מאותה תקופה של בליסת׳ במילאן הוא הציטוט שלו ׳ממש לא משנה כמה כסף יש לך כאן, אין סיכוי שתצליח למצוא כאן רייס קריספיס (סוג של קורנפלקס)׳. גם ככה נוצר זכרון.
